איזו הברה נכונה? האשכנזית או הספרדית?

שאלה:

אחת ולתמיד אני רוצה להבין מי צודק: ההברה הספרדית או האשכנזית? האם צריך לומר שבת או שאבעס? חתן או חוסון? יום טוב או יונטף?

תשובה:

השפה וצורת הדיבור שלנו נמצאים בהתפתחות מתמדת. למשל, רק לפני כמה מאות שנים החלו הבריטים ליישב קולוניות בריטיות ברחבי העולם, אך לאמריקאים, לדרום אפריקאים ולאוסטרלים יש כל אחד ניב ייחודי של אנגלית משלו. בדומה לכך, גם העברית התפתחה באופן שונה בקרב קהילות יהודיות שונות. אם לוקחים בחשבון את העובדה שהעם היהודי נודד בגלות כבר כמעט אלפיים שנה, הרי עצם זה שהצלחנו לשמר עד כדי כך את השפה העברית הוא לא פחות מאשר נס – בפרט נוכח העובדה שהעברית שימשה על פי רוב רק כשפה משנית מאז גלות בבל.

זה אמנם מפתה לעשות הכללה גורפת ופשוט לפצל את ההגיות השונות לספרדי ואשכנזי, אולם למען האמת, יש תצורות רבות ומגוונות בתוך הקטגוריות המכונות 'אשכנז' ו'ספרד' עצמן. הבה נחקור את מקורו של אותו פיצול, את ההבדלים המרכזיים ואת ההשלכות המעשיות.

מקורות החלוקה של 'אשכנז' ו'ספרד'

ברמה המילולית, המושג 'ספרד' מתייחס לתחום חצי האי האיברי (ספרד, פורטוגל, וכו'), בעוד 'אשכנז' מתייחס לגרמניה ול'אימפריה הרומית הקדושה'. אולם, כאשר מדברים על יהודים 'ספרדים', התרחב המושג וכולל גם יהודים מאזור אגן הים התיכון כולו, ובכללם ספרד, יוון וצפון אפריקה (ובדרך כלל גם ממדינות המזרח התיכון). כך גם המושג 'יהודי אשכנז' הפך להיות כינוי ליהודים שמוצאם ממזרח אירופה ומרכזה, ובכלל זה יוצאי מדינות כמו הונגריה, ליטא, פולין ורוסיה.

לאורך השנים, התפתחו בקרב יהודי אשכנז וספרד שתי הברות נבדלות. אולם, חלוקות מאוד הדעות באשר למקורם של הדיאלקטים השונים הללו. יש האומרים כי הפיצול התרחש באירופה של ימי הביניים.1 אחרים טוענים כי יש עדויות המצביעות על כך שהפיצול התרחש כבר בתקופת הגאונים (המאה ה-7 עד המאה ה-11), כאשר הדיאלקט האשכנזי מתפתח באזור ארץ ישראל (פלשתינה), ואילו זה הספרדי באזור בבל.2 עוד דעה סבורה כי את הפיצול ניתן לתארך לתקופה קדומה עוד יותר, כבר לתקופת המשנה (המאות ה-1 וה-2) – כאשר ההגייה הספרדית נבעה מניב לשון הקודש שהיה נפוץ בתחומי יהודה, בעוד זה האשכנזי מקורו מהניב שרווח בתחומי ארץ הגליל.3

מכל מקום, על פי כל הדעות ברור שמקורן של ההברות השונות קדום ביותר. למעשה, מאז ומעולם היו צורות הגייה שונות למילים עבריות. עוד בתקופת השופטים מסופר על בני שבט אפרים שלא היו מסוגלים להגות את המילה "שיבולת" (או "שיבוילעס" לאשכנזים שבינינו) באותה צורה כמו אחיהם בני שאר שנים עשר שבטי ישראל.4 כמו כן, ידוע כי בתקופת התלמוד היו ערים מסוימות שתושביהן לא עשו הבחנה בין צורת ההגייה של האות א' לבין זו של האות ע' (כפי שרווח אצל מרבית האשכנזים כיום).5

ההבדלים הבסיסיים בין השתיים

ברמה הבסיסית ביותר, בהברה האשכנזית יש יותר הבחנה בין סימני הניקוד. יש הבדל בין ההגייה של הפתח לבין זו של הקמץ, כשזה האחרון נהגה "אוֹ" (בדומה לחולם בהגייה הספרדית). גם בין הסגול לבין הצירה יש שינוי בצורת ההגייה האשכנזית, כאשר הצירה נהגה "אֶיי". בהברה הספרדית, לעומת זאת, אין הבחנה בין הקמץ לפתח, וכן לא בין הצירה לסגול.

מצד שני בהברה האשכנזית אין הבחנה בין ח' לבין כ', וכן לא בין א' לע', כאשר בזו הספרדית האותיות הללו נהגות באופן שונה. אולם, בעוד מרבית הספרדים אינם מבחינים בין ת' דגושה לרפויה, הרי האשכנזים הוגים את הת' הרפויה כמו ס'.

(יש גם כמה הבדלים שהתפתחו עם הזמן, אך אינם הבדלים 'רשמיים'. למשל, בהשראת שפת היידיש מבטאים חלק מהאשכנזים את החולם "אוי" [או "איי"], לעומת הספרדים המבטאים אותו "או".)

כמובן, שזו סקירה פשטנית למדי, ובתוך הקטגוריות הרחבות של 'אשכנזי' ו'ספרדי' קיימים נוסחאות וניבים שונים ומגוונים. יצוין שבעברית הקדומה הייתה לכל אות ולכל סימן ניקוד הגייה ייחודית משלהם, וחלק מאלו אבדו בשתי ההברות, הן האשכנזית והן הספרדית. (ייתכן שההברה התימנית היא הקרובה ביותר למקור, אולם זהו נושא הדורש מאמר בפני עצמו.)

אם אתם דוברי עברית

העברית המודרנית היא תוצר כלאים מפושט, בו טושטשו סימני ההיכר הייחודיים של שתי המסורות. לכן, אף שאשכנזים אולי מחשיבים אותה כהגייה ספרדית, יש בה למעשה את החסרונות של צורות ההגייה האשכנזית והספרדית גם יחד. בעברית המודרנית הונצחה גם הר' הגרונית, שכנראה חדרה לשפה בהשפעת המסורות האשכנזיות ממדינות צרפת וגרמניה.

אף שכיום לומדים יהודים רבים (הן אשכנזים והן ספרדים) לקרוא ולבטא עברית בהברה המודרנית (ה"ספרדית"), יש דיון הלכתי נרחב האם מותר לאשכנזי להתפלל בדיאלקט זה.

יש אשכנזים הטוענים שאפילו מי שמתפלל בהברה זו, ראוי שאת שם ה' (א-דני) יהגה על פי המסורת האשכנזית – "א-דוֹינוֹי". המילה "א-דונָי" בהגייה העברית הרגילה משמעותה "אדונים שלי", הם מסבירים, ורק כאשר היא נהגית על פי ההגייה האשכנזית המסורתית היא מקבלת משמעות מקודשת, שכן הבחנה זו לא קיימת במסורת ההגייה הספרדית.6 יש המרחיקים לכת וטוענים כי הספרדים כלל אינם הוגים את שם ה' כראוי.7

אחרים סבורים כי, (א) בין אם הוא נהגה "-נָי" או "-נוֹי", הרי שמו של הקב"ה הוא תמיד בלשון רבים (כפי שמסביר הרמב"ם ששמותיו של הקב"ה נקבעו במכוון בלשון רבים8 ); (ב) יש בלשנים ספרדים רבים שאמנם מבחינים, אם כי בהבדל קל בלבד, בין שתי הצורות והמשמעויות של המילה.9

למעשה בפועל, כל סוגי הדיאלקטים קבילים מבחינה הלכתית.10

הרבי מליובאוויטש מתייחס להבדלי ההגייה ומצטט בהקשר זה את הסברו של האר"י ז"ל בנוגע להבדלי הנוסחאות והמנהגים שבין ספרדים לאשכנזים.11 אף שכל יהודי מחויב במידה שווה בקיום אותן תרי"ג מצוות, יש מנהגים רבים ושונים שהתפתחו במגוון קהילות. האר"י מסביר כי מנהגים אלה מקבילים ל"שערים" הרוחניים שבאמצעותם מתקשר ומתחבר האדם אל הקב"ה. לכן, ראוי שידבק כל אדם במנהג אבותיו.12

משום כך, כותב הרבי שאינו רואה כל סיבה לכך שאדם ישנה מההברה שאליה הורגל. אולם, אם מסיבה כלשהי החליט מישהו לשנות את צורת ההגייה, עליו לוודא ליישם שינוי זה בעקביות לאורך כל התפילה כולה (כולל שם ה'13 ), ולהקפיד על הגייה אחידה, בין אם מדובר בהברה ספרדית, אשכנזית או עברית מודרנית.14

על אף ההבדלים בין קהילה אחת לחברתה באופן הגיית התפילה, כמו גם בשינויים כאלה ואחרים בנוסח התפילות, הרי כולנו מאוחדים סביב תוכנה של תפילה ובקשה אחת מרכזית: הקץ לכאב ולסבל שבגלות המרה, וביאת משיח, במהרה בימינו, אמן!