בפרק זה נעמוד על דמותו האגדית של רבי יהודה החסיד, מגדולי בעלי הסוד במאה ה-12 וה-13 באשכנז, ומגדולי ישראל בכל הדורות, מחוללה של הדרך החסידית הקדומה – שחרטה על דגלה פרישות, טוהר, הנהגה מוסרית קיצונית וסגפנות.

דמותו זו של רבי יהודה החסיד מגלמת את הדאגה של גדול בישראל להנחיל לבני דורו אמות מידה מוסריות של דביקות באלוקים ושל חיי חברה מתוקנים לפי רצון האלוקים. למסור לא רק את עיוני התורה והלכותיה לבני דורו ולדורות הבאים, אלא גם את נשמתה ודרכיה שלפנים משורת הדין.

כוכב שהאיר את חשכת ימי הביניים

תקופת חייו של רבי יהודה החסיד, המחצית השנייה של המאה ה-12 וראשיתה של המאה ה-13, היא תקופה מכרעת בתולדותיה של יהדות אשכנז. בשני הדורות שקדמו לה, עמדו הקהילות היהודיות באשכנז, בצרפת הצפונית ובאנגליה מול גלים של פרעות ורציחות אשר באו מידי הצלבנים. מאז ראשיתה של תנועת מסעי הצלב ועד מסע הצלב השני באמצע המאה ה-12 נטבחו אלפי יהודים על קידוש ה'. הקהילות התדלדלו, והמצוקה הפיסית והרוחנית הייתה גדולה מאוד. (נרחיב יותר את הדיבור בעניין זה בפרק הבא בו נעסוק בדמותו של הרמב"ן).

על אף המצוקה, הייתה זו גם תקופה של פריחה תורנית ביהדות אשכנז. יצירתם של בעלי התוספות בתחום גיבוש פרשנות התלמוד וגיבוש הלכה לא פסקה (עמדנו בסדרה זו בשלושה פרקים על יצירתם של בעלי התוספות), ובעלי הלכה דגולים פעלו אז בצרפת ובאשכנז ואף באנגליה. התקיימה אז מערכת ענפה של יצירה פרשנית והגותית, תורת הסוד והפיוט, והן הונהגו בידי שורה ארוכה של גדולי התורה אשר הפיחו רוח של חייו והעניקו חוזק רב לעמידתם של היהודים במציאות ההיסטורית האכזרית.

אחת מהדמויות הבולטות והחשובות שנשמרו בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל לדורותיו היא דמותו של רבי יהודה החסיד, שהייתה דמות מיוחדת במינה. שמו וזכרו הילכו קסם על הדורות הבאים, ויותר מכל הצטייר רבי יהודה החסיד כמנהיגו של דור.

רבי יהודה החסיד היה, כפי שכתב רבי ראובן מרגליות, "אחד הכוכבים המאירים את שמי עולם היהדות בחשכת ימי הביניים". איש האשכולות, עמוד ההלכה ונושא דגל מוסר התורה והיהדות, רב פעלים בכל שטחי תורת ישראל ומורה הדרך בלימוד גנוזות וסודות התורה המביאה לידי השתלמות מוסרית ולשכלול המידות.

קול זעקה נבואי

רבי יהודה נולד בשנת 1149 למשפחה מיוחסת, נכבדה ורבת השפעה ביהדות אשכנז, משפחה שהייתה דומיננטית בכל תחומי ההנהגה והיצירה בקהילות הריינוס במאה ה-12, ועל קורות ימי חייו ידוע לנו אך מעט. על דמותו האגדית נרקמו הרבה שנים אחרי דורו אגדות שונות, אך מידע ביוגרפי ממשי על חייו כמעט לא מצוי בידינו. אנו כן יודעים שכל ימיו הקדיש את עצמו לעבודת הבורא מתוך התנזרות וסגפנות. חכמי דורו אמרו עליו שאילו היה בימי האמוראים היה אמורא, בימי התנאים היה תנא ובימי הנביאים היה נביא. יחס זה של בני דורו מראה על רגשי הכבוד וההערצה שרחשו לו כבר בימיו, עד שהעמידוהו במעלת ראשונים.

ואכן בדמותו התגלמה ראשוניות ומקוריות, ובעיקר תביעה נמרצת לתיקון המידות ולשיפור המעשים, המהדהד את קול הזעקה הנבואי (ישעיהו א): "רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ. הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה".

הוא העמיק את התביעה לעיסוק בחובת הלבבות וקבלת עול חיים מוסריים והכנעת העצמיות שבאדם למען הרבות כבוד שמים, ואפשר לומר שזאת הייתה הבשורה המרכזית שיצאה מבית מדרשו, ולא בכדי נתקבע שמו בזיכרון הקיבוצי היהודי בשם: "רבי יהודה החסיד".

במקביל היה מרביץ תורה ברבים והעמיד תלמידים גדולי עולם, ומהם: רבינו ויצחק מווינא בעל אור זרוע; רבינו אלעזר מוורמיזא (וורמוס) בעל הרוקח; רבינו משה מקוצי בעל "הסמ"ג" (ספר מצוות גדול), ועוד. היה תל פיות לשאלות בהלכה וגם מרחוק פנו אליו גדולי הדור ודרשו ממנו הלכה ברורה1 , עד שרבינו שמחה מאשפירא כותב אליו במילים: "מורי, אור עיני, נר ישראל, הלוא מפיך אנו חיים" (הקדמה לשיבולי הלקט השלם).

חיבוריו

יש שקובעים כי רבי יהודה החסיד חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה. "מספרי ההלכה ידועים לנו", כותב רבי ראובן מרגליות, "ספר גן בושם; ספר החכמה על דיני תפילה, כתיבת ספר תורה ומנהגים; הלכות שחיטה; ותשובות. מפירושיו לתנ"ך ידועים לנו פירושיו על התורה ופירוש לספר איוב; פירוש לשיר הייחוד; סוד הייחוד ומאמר על שם ע"ב; סודות התפילה וסוד עלינו לשבח; טעמי המצוות; ספר האורה וספר הכבוד". מרבית כתבים אלו לא הגיעו לידינו.

יש אחרים שמציינים כי באשר למרבית החיבורים שצוינו אין בידינו הוכחה מספקת על זיהויים כיוצאים מתחת ידיו של רבי יהודה החסיד. בהקשר זה חשוב לזכור, הם מציינים, כי האנונימיות המאפיינת את יצירתו של רבי יהודה החסיד מקשה מאוד על אפשרות לערוך רשימה ביבליוגרפית סבירה של כתביו.

מאמרים אחדים בתוך "ספר חסידים" מעלים דרישה תקיפה שלא ירשום אדם את שמו על ספריו ופיוטיו כדי שלא יתגאה בהם, ואם בוטח הוא בעצמו שיעמוד בניסיון הרי תמיד יש חשש שבניו יתגאו בדברים שכתב אביהם, ורבי יהודה החסיד קיים את שדרש ואין בידינו אף חיבור אחד ששמו מתנוסס עליו בגלוי או ברמז.

כך שכשניסו לברר מהם חיבוריו של רבי יהודה החסיד עלו רשימות שכוללות חיבורים רבים בהלכה, מוסר, פיוט, עיון ושו"ת, שאין כמעט אחד מהם המצוי בידינו. כמה מן החיבורים מיוחסים לרבי יהודה על סמך ציטטות ממקורות מאוחרים, שזמנם מאות שנים אחרי תקופתו. לכן, מסיקה שיטה זו, קשה לקבוע בוודאות מהם החיבורים שחיבר רבי יהודה החסיד.

אולם ברור הדבר בלי ספק שרבי יהודה החסיד כתב שלושה ספרים גדולים, מקיפים ומהפכניים בכל אחד מן התחומים שאליהם הם שייכים:

1. ספר חסידים – שזהו ספר שאין כמוהו בכל ספרותנו. זהו ספר של הוראה מוסרית מפורטת, המסתמכת על דיון מפורט בכל תחומי המציאות, והוא חידוש מובהק מבחינה רעיונית ומבחינה צורנית ואפילו מבחינה לשונית וספרותית.

2. ספר הכבוד – חיבור, או קובץ חיבורים – מקיף בתחום הסוד. גם כאן רבי יהודה החסיד ראשון ומקורי בגישתו: אין בידינו חיבור עיוני בתחום זה באשכנז לפניו, והוא שקבע את הלשון והסגנון שבהם נכתבו, בשינויים מסוימים, כתבי הסוד באשכנז בדורות הבאים.

3. פירוש התפילות – חיבור זה, שהיה ככל הנראה נרחב ומקיף, אבד מאיתנו ונותרו בידינו רק ציטטות מתוכו בקונטרס "סודות התפילה" וקטעים שנכללו בפירוש התפילות של רבי אליעזר מוורמייזא (וורמוס). זהו הפירוש הראשון על התפילות בתולדות עמנו, והוא כולל פירוש על דרך הסוד על התפילה, מילותיה ואותיותיה.

מעניין בהקשר זה לציין כי רבי יעקב בן הרא"ש, בעל ספר ההלכה הגדול: 'ספר הטורים' שנכתב במאה ה-14, הוא אחד מחכמי ספרד המעטים שמזכירים, ולו בדרך אגב, את יצירתם של חסידי אשכנז. בטור אורח חיים (סימן קיג) הוא כותב: "לשון אחי ה"ר יחיאל ז"ל: דורשי רשומות הם חסידי אשכנז אשר היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפלות והברכות וכנגד מה נתקנו אמרו שבג' ברכות הראשונות יש ק"ז תיבות לפי שיסודן ממזמור הבו לה' בני אלים ובו צ"א תיבות...".

פסקי ההלכה של רבי יהודה החסיד נזכרים עשרות פעמים בכתבי בני דורו, תלמידיו ובני דורות מאוחרים יותר בהקשר של דיוני הלכה. הוא נשאל ומשיב, ודבריו נכללים בכתבי הלכה מרכזיים, וביניהם כמובן ב"ספר הרוקח", של תלמידו רבי אליעזר ו"אור זרוע" של רבי יצחק מווינא.

המבנה של "ספר חסידים"

העקרון המבני העיקרי שעל פיו גובש ספר חסידים הוא חלוקה ל"מחברות". הספר נחלק לקבוצות של סימנים שיש להם נושא משותף, אם כי ההקפדה על הנושא האחיד איננה מוחלטת. המחברות העיקריות בספר עוסקות בנושאים כגון: "ענייני תפילה", "ענייני לומדי תורה", "דיני מתים", "ענייני צדקה", "ענייני ספרים", "ענייני שבת", "ענייני כיבוד אב ואם", "דין חרם ושבועה" וכיוצא באלה. בנושאים רבים מצויה בספר מחברת שנייה המוקדשת לאותו נושא.

כל חלקי הספר נחלקים לסימנים. אחדים מהם קצרים, משפט אחד או שניים, ואחרים ארוכים וכוללים דרשה מורכבת המשתרעת על פני שלושה-ארבעה עמודים.

אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא השימוש הנרחב בסיפורים. מאות סיפורים פזורים בספר, מהם קצרים מאוד, המתחילים בנוסח: "מעשה באחד שהיה...", ומהם מפורטים ומורכבים. רבי יהודה החסיד הקפיד לספר את הסיפורים בצורה אנונימית: "מעשה בחסיד", "מעשה באחד", "חכם אחד" וכיוצא בזה – ללא ציון שם, מקום או זמן. רק קומץ קטן מתוך כלל מאות הסיפורים שנזכר בהם שמו של גיבור הסיפור. אפשר גם לראות בעובדה זו, שרבי יהודה החסיד לא ביקש לספר לנו כאן עדות היסטורית, אף כי אין ספק שככלל מדובר במעשים שהיו, אלא המטרה המרכזית והעיקרית של הסיפורים הם בבחינת משל להפקת לקח טוב ומוסר.

דרך החסידות של ספר חסידים

ספר חסידים מתווה דרך ליחיד איש הסגולה להנהגת חייו, וההנחה בספר זה היא שהחסיד יכול להשפיע על כלל הקהילה בה הוא חי. התביעה הגדולה שנתבעת בספר חסידים מן החסיד היא לנהוג לפי דין שמים, כלומר לפנים משורת הדין. הוא מלא באזהרות מפני "עורמה דתית", מה שהרמב"ן הגדיר כאדם שהוא מנוול ברשות התורה... הספר הוא אוצר בלום של חינוך ליראת שמים ולעדינות נפש. הוא מורה איך יתנהג האדם בתום וביושר בכל התחומים של החיים – בענייני המוסר היום יומי, בענייני כסף, בעניינים שבינו לבינה וכדומה.

כמובן, רבי יהודה החסיד הפליג בחשיבותו ובמרכזיותו של לימוד התורה. כך למשל הוא אומר בשם "זקן אחד, חסיד וחכם" ש"אם לא תעסקו בתורה ... תמיה אני אם לא תחרב העיר", וקובע גם ש"כשרואה אדם שיש לו פרנסה, והוא יכול במלאכת ארעי להרוויח כדי צרכו ... לא יעשה תורתו ארעי ומלאכתו קבע, אלא תורתו קבע ומלאכתו ארעי, ולא ישב בטל רגע אחד", ורק במקרה "שיש עמו אלמנות או עניים ... אז יעסוק במלאכתו קבע". הוא מרבה לתאר גם את חשיבותו של התלמיד החכם, שהוא כארון הקודש בו הונחו לוחות הברית (סימן תתתש"ט), ואומר שיש לכבדו ולהבטיח את מעמדו, גם כאשר הדבר כרוך בפגיעה בערכים אחרים. לדוגמה, במקרה בו תלמיד רוצה לעזוב את רבו בכדי להתקדם בלימודו, עליו להימנע מכך אם הדבר עלול לגרום לנטישת תלמידים רבים (סימן תשע"ז). כמו כן, מעגן ר' יהודה את ההכרה במעמדו של החכם בפריבילגיות ממשיות, וקובע שיש להעניק לו פטור מתשלום מס ומאספקת מזון.

אולם, בנוסף לאמירות אלו, ניתן להבחין במגמות חדשות בתורתו של רבי יהודה. במקביל לדמותו של התלמיד החכם, הוא מעצב מודל אידיאלי חליפי - החסיד - שמעלתו אינה נובעת בהכרח מלמדנות ומכישורים אינטלקטואליים, אלא מיראת השמים שבו, הבאה לידי ביטוי בענווה, בפרישות ובגמילות חסדים, תכונות שחשיבותן מודגשת בפסקאות רבות של ספר חסידים.

כלל מעניין נקבע בספר חסידים (סימן קנ"ז). "לא לפי חומר [=חומרת] הפורענות תוכל לידע מצות, עונשן ושכרן... אלא מה שחייבה תורה בזאת מיתה ובזאת לא חייבה – כנגד דיעות האדם... הנראה לעיניים, ומכל מקום לעולם הבא אינם הולכים אלא אחר יצר מחשבות לבבות".

בזאת אפוא מושם הדגש על פועלו, על כוונתיו והרגשותיו של האדם. כך אמורה להיות הנהגתו של החסיד: סולם המדריגות שלו צריך להיקבע לפי המשמעות הפנימית ולא רק לפי תוכן פורמלי. ולכן עליו להיות כנה, נטול פניות אישיות והתחכמויות, כשכל בקשתו ורצונו – לקיים את רצון הקב"ה.

ואכן, הרוח הכללית של ספר חסידים היא הרוח של אהבה לוהטת לבורא, לתורת ישראל ולגורל עם ישראל שהם שרויים בתוכו. תלמידיו של רבי יהודה החסיד, רבי אליעזר מורמייזא (ורמוס) כותב בספר "הרוקח" (הלכות חסידות, שורש האהבה): "שורש האהבה, שהנפש מלאה אהבת ה' הקשורה בעבותות אהבה בשמחה ובטוב לבבו. לא כעובד רבו בעל כרחו, אלא אפילו אם היו מוחין בידו – האהבה בוער בתוך לבו לעבוד, ושמח להשלים רצון בוראו".

רבי אליעזר ממשיך בדבריו ונותן לנו את אחד המסמכים החסידיים המובהקים והנפלאים (שסגנון תוכנם דומה באופן מפתיע לכתבים החסידיים מבית מדרשה של תנועת החסידות שחולל הבעל-שם-טוב):

"מה אני נבזה לב וחדל אישים, היום כאן ומחר בקבר... איך נבחרתי ונבראתי להיות עבד למלך הכבוד? כי כשהנשמה חושבת בעומק ביראה, רשף אהבת הלב בוער בה... ואוהב אינו חושב הנאת העולם הזה... והכול כאין נגדו, רק לעשות רצון בוראו ולזכות אחרים ולקדש שמו".

ספר חסידים נלחם בגאוות האדם. כך מסופר (סי' ה-ו) אותו סיפור פשוט ונשגב גם יחד על רועה הבקר שלא ידע להתפלל, ותפילתו היחידה הייתה ש"כל יום היה אומר" לבורא: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאילו היה לך בהמות ונותנם לי לשומרם, לכל אני שומר בשכר ולך הייתי נותן בחינם, כי אני אוהב אותך". יום אחד – מספר ספר חסידים – עבר חכם ליד האיש הזה ושמע תפילתו ואמר לו: הרי זה חילול השם! אמר הרועה: אינני יודע להתפלל אחרת. עמד החכם ולימדו סדר תפילה. החכם הלך והאיש שכח את התפילות. בלילה אמרו לו לחכם בחלומו: איבדת לי אדם מן העולם הבא. הלך החכם אל רועה בקר זה ושאל אותו: מה קרה? סיפר הרועה: אני איני מתפלל בכלל. אמרת לי שאסור להגיד לבורא "אשמור לך בהמות בחינם", ומה שאמרת לי להתפלל, שכחתי. אמר לו החכם: מכאן ולהבא תאמר מה שאמרת. וספר חסידים מסיים: רחמנא ליבא בעי.

עשירים ועניים

במסגרת התייחסותו של רבי יהודה לבעיות חברתיות, נודע מקום מרכזי לעיסוק במתח שבין עשירים לעניים. מתיאוריו של ספר חסידים מצטיירת תמונה לפיה היהודים שלא השתייכו למעמד הכלכלי הגבוה, היו חקלאים, בעלי מלאכה, פועלים שכירים, סוחרים זעירים ומלווים בריבית. בסימנים רבים עוסק ספר חסידים בבעלי מלאכה, בסוחרים ובמלווים בריבית, ודן בדרך הראויה לניהול משא ומתן ובשאלות הקשורות לנטילת ריבית. אולם, בדברו על המתח הקיים בין עשירים לעניים, הוא מתייחס בדרך כלל רק לשכירים, כך שנראה שהם היו הסובלים העיקריים ממנו, דבר המסתבר גם לאור אופיו של עיסוקם, המכתיב תלות וחיכוך יומיומי בין השכיר למעבידו.

רבי יהודה מתאר מקרים רבים של הלנת שכר ושל הכבדה יתירה על השכירים – "מעשה בחסיד כשהיה משכיר שוכר אחד לכתוב לו, היה עושה תנאי עמו, על מנת שלא יהיה בבל תלין" (סי' תתתי"א), ואדם אחר "היה משכיר יהודים, ושכבר עברה השנה, היו משכירים את עצמם לאחרים, וציוה לאחרים שלא להשכירם, ואיים עליהם, והיו יראים פן יפסידו את ממונם ולא השכירום, ואותם יהודים הוצרכו להשכיר עצמם בשכר מועט לאותו פרנס' (תתתקמ"ו).

מן הנאמר בספר חסידים עולה כי רבי יהודה התנגד לחלוקה לא שוויונית של העושר, גם בגלל הסתייגות עקרונית מצבירת ממון, שנבעה מחשש פן יביא הדבר את האדם לגאווה, ויגרום לו לנטוש את לימוד התורה - "בעיר אחת הייתה קהילה גדולה והיו עשירים, ומחמת עושרם היו מתגאים ולא היו עוסקים בתורה כדבעי להו למעבד", וכן: "יש אדם שאין לו עושר והוא עניו וצדיק, ולומד ועוסק במילי דחסידות, ושואל עושר, וגם בדעתו שיהיה עשיר שיותר יעסוק בתורה ובמעשים טובים, ומבקש מלפני הקדוש ברוך הוא עושר, ויעתר אליו ויהיה עשיר, ונתגאה ואבדה ענוותנותו, הרי טוב לו שיהיה עני".

בנוסף לקלקול המידות העלול להתלוות להחזקה בממון רב, קיימת בעייתיות גם בעיסוק בצבירת העושר, שכן הוא עשוי לגזול את זמנו ואת תשומת לבו של האדם, דבר שימנע ממנו להתרכז בלימוד תורה ובפיתוח המידות, ולכן – "כשרואה אדם שיש לו פרנסה והוא יכול במלאכת ארעי להרוויח כדי צרכו, אז לא יאמר אם אין קמח אין תורה, ולא יעשה תורתו ארעי ומלאכתו קבע, אלא תורתו קבע ומלאכתו ארעי" (בסימן תשע"ד).

רבי יהודה אינו מסתפק במתיחת ביקורת על צבירת עושר, אלא מנסה גם לעצב אתוס כלכלי שיקשה על צבירת הון, באמצעות קריאה להפסקת המסחר עם השרים, האצילים והכמרים, דבר הנועל למעשה את דרכי ההתעשרות העיקריות שהיו פתוחות בפני היהודים. בנוסף לכך, הוא מקשה על השגת רווחים גדולים מפעילות מסחרית, בקבעו שהסוחר יכול לקחת רק את "המחיר הצודק" עבור סחורתו, ואינו רשאי למכרה במחיר העולה על ערכה האמיתי. אמנם, קביעות אלו אינן יוצרות תורה מוסרית-כלכלית קואופרטיבית, אך מסתבר שהן באו למנוע צבירת הון רב.

צוואת רבי יהודה החסיד

חיבור נוסף של רבי יהודה החסיד הוא מה שמוכר בשם: "צוואת רבי יהודה החסיד"2 . צוואה זו מתמקדת באירועים מרכזיים בחייו של האדם. היא מונה כשבעים אזהרות קצרות בסגנון פסקני ונחרץ, ללא אסמכתאות וללא הנמקה ממקורות תלמודיים או אחרים.

לפי המבנה המסודר של עיקר כתב-יד מינכן, עוסקת הצוואה בנושאים הבאים: אישות (א-ט); לידה (י-יד); מוות (טו-לה); דירה (לו-מח); כלכלה (מט-נה); זמנים ותקופות (נו-נח); רכוש (נט-ס); ושונות (סא-עא). בולטת העובדה שהנושאים בצוואה הם אוניברסליים, ולא רק "יהודיים". סגנון ההוראות בצואאה הוא סגנון המאיים בעונשים מפחידים.

לאזהרות ככלל יש טעמים נסתרים, כגון: קבלה, סוד, רוח הקודש, סכנה מיסטית-רוחנית, עין הרע, או חשש למזיקים ולשדים. בין הטעמים הנגלים נזכרים גורמים הלכתיים, מוסריים, שכליים, טבעיים-רפואיים, והסטוריים.

מעמדה ההלכתי של הצוואה

ההוראות שבצוואה התקבלו בקרב רבים כהוראות הלכתיות מחייבות, ולפי מאמר עממי,3 "אילו היו נכתבים עשרת הדברות בצוואת ר' יהודה החסיד ז"ל, היו נזהרים בהם ביותר." דרך סעיפי הצוואה המצוטטים על ידי המהרי"ל, התשב"ץ, רבנו ירוחם וה'רוקח' שולבו הוראותיה בשולחן ערוך ובעיקר בהגהות הרמ"א, בפרשניהם הרבים, ובספרות השו"ת4 .

אכן היו גם הסתייגויות מאוד משמעותיות מהוראות הצוואה, משום שהיא כוללת אזהרות הסותרות לכאורה מצוות והלכות חז"ל מפורשות – כגון: לקצוץ עצי פרי שהניבו פעמיים בשנה (סעיף מד, היא עבירה מדאורייתא של בל תשחית); שלא ישא אדם את אחייניתו (סעיף כב, דבר הנחשב כמצווה בעיני חז"ל, יבמות סב,ב); שלא ישאו ב' אחים לב' אחיות (סעיף כה). בעקבות אזהרות אלו החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' קלח, ואה"ע סי' קטז) קבע, שלא רבי יהודה החסיד הוא זה שכתב את הצוואה!

נדגים בקצרה את הסתייגותו של הנודע ביהודה, רבי יחזקאל לנדא:

בצוואה יש כמה הוראות מגבילות בענייני חתונה. חלק מהן אוסרות שידוכים מסוימים בין קרובי משפחה, ואחרות נוגעות לנישואי חתנים ומחותנים ששמותיהם שווים. בהקשר הזה השגרתי הזה נשלחה לנודע ביהודה שאלה מתלמידו הוותיק רבי דוד דייטש שנושאה היה שידוכה המיועד של גיסתו.

הנודע ביהודה משיב לו : "לולי אהבתך, אין דרכי להשיב בעניינים כאלו – דברים שאין להם שורש בתלמוד ובפוסקים... דע תלמידי החביב ויהיו הדברים הללו חקוקים על לוח לבך לזכרון. הכלל הגדול, שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומד דבר נגד התלמוד... ואמנם כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה בלי ספק שכתב בספר דבר הסותר לדברי התלמוד – חייבים אנו למשכוני נפשין [למשכן את עצמנו] לתרץ דברו שלא דיבר רק לשעה או למשפחה פרטית, ודברי התלמוד הם על הכלל".

כלומר, את תחולת צוואת רבי יהודה החסיד יש לצמצם לנסיבות מיוחדות: "וכיוצא בזה אנו מוצאים לרבינו יהודה החסיד בצוואה שלו דברים שכמעט אסור לנו לשומעם. כי הוא אומר שלא ישא בת אחותו, ובגמרא אמרו שהוא מצווה. הוא אומר שלא ישא אב ובנו שתי אחיות, ורב פפא ובנו נשאו שתי בנות של אבא סוראה".

לכן חייבים להסיק, כותב הנודע ביהודה, "כי החסיד לזרעו אחריו ציווה לדורי דורות כי ראה ברוח הקודש שזרעו לא יצליח בזיווגים כאלה. ובזה אינו סותר דברי התלמוד שהוא על הכלל, ודברי החסיד היא על הפרט".

הצוואה לדעת הנודע ביהודה אפוא היא אוסף הוראות פרטיות שאסור להסיק מהן הלכה לכלל הציבור.

לשאלת נוסח הצוואה

מדוע צוואת רבי יהודה החסיד הופיעה במהדורות כה שונות זו מזו, עד כדי כך שכ-350 שנה לאחר פטירת רבי יהודה החסיד, נדפסו שתי מהדורות – סביונטה וונציה – באותה מדינה, בהפרש של 30 שנה בלבד, ובכל זאת רק 68 מתוך 100 הסעיפים הם משותפים ביניהם; וגם אלו המשותפים שונים מאד בניסוח, עד כדי שרק 14 מתוך 77 האזהרות מופיעות בכל המהדורות שהשווינו?

הרב יצחק שבט מסביר, כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהצוואה הועברה, בעיקר, בעל פה ולא בכתב. משום כך לא נמצא שמציינים את ספרו של רבי יהודה החסיד, וכל שכן לא את מספר הסעיף, אלא סתם שכן ציווה, וכד'.

כך מצינו בראשוני אשכנז, שמזכירים את צוואת רבי יהודה החסיד, מביאים אותה על פה ולא מהכתב5 , למשל: ר' יוסף ב"ר משה ממינשטער, מחבר הספר לקט יושר כתב: "ושמעתי שנמצא בצוואת ריה"ח". הבאת אזהרה שאינה נזכרת באף מהדורה, על ידי מהר"ם מינץ (שו"ת סי' עט, שאין להתיר נדר שנדר בעת צרה), מוכיחה שהדברים צוטטו על פה.

________

בהכנת פרק זה נעזרתי: מבואו של הרב ראובן מרגליות לספר חסידים, הוצאת מוסד הרב קוק; אסף קניאל, רבי יהודה החסיד:קווים לדמותו ולתורתו החברתית, שנה בשנה תשס"א. "רבי יהודה החסיד", במיוחד פרק ב; הרב ארי (יצחק) שבט: צוואת רבי יהודה החסיד השוואת מהדורות קדומות וכתבי היד הופיע בטללי אורות י (תשס"ב); מהנודע ביהודה לחתם סופר, פרק 3.