אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, מפורסם כמייסד חסידות חב"ד וכמחבר ספרים שהותירו חותם עמוק במדף הספרים היהודי, ביניהם ספר התניא וספר השולחן ערך. אך יש הרבה שלא יודעים שלצד הגותו והנהגתו, הוא היה מלחין יהודי דגול שעסק רבות בהשפעתה של המוזיקה על נפש האדם. כמובן שפן מוזיקלי זה הינו חלק בלתי נפרד מן ההווי האלוקי והקדוש של אישיות כבירה זו, והניגון שימש אצלו לצורך גבוה בלבד.

כבר בילדותו

כשרונו המוזיקלי בלט כבר משחר נעוריו. עוד בהיותו ילד נהג שניאור זלמן הקטן לנגן לעצמו את אותם הניגונים שהיה שומע מפי האורחים העוברים והשבים, שנהגו לבקר בית אביו. אותם אורחים לא היו סתם עוברים ושבים: הם היו צדיקים נסתרים שנשלחו על ידי הבעל שם טוב1 שנתנו לאביו הוראות מרבם כיצד לחנך את בנו.

האדמו"ר הריי"צ, רבי יוסף יצחק שיאורסאהן, סיפר: כשהיה ילד, האדמו"ר הזקן לא היה הולך לביתו אחר סיום הלימודים ב"חדר", אלא יוצא אל השדה ושם ממשיך את לימודיו. המושג "לשחק" לא היה קיים אצלו, הוא מעולם לא שיחק. הוא נהג לומר: כאשר מביטים בשמים ונזכרים כי "השמים – כסאי"2 , ומביטים בארץ אשר "והארץ – הדום רגלי"3 , איך אפשר לשחק?... בהיותו בשדה, הוא נהג להשתפך בניגון. כן, פנימיות הנפש יכולה להתגלות בניגון4 .

בגיל חמש עשרה (שנת תק"ך) התחתן אדמו"ר הזקן עם הרבנית סטערנא, בתו של הקצין (הכינוי של אז לאדם חשוב) ר' יהודה ליב סג"ל. "עד מהרה נתפרסם שמו של אדמו"ר הזקן אשר מלבד שהוא גאון בנגלה ובנסתר ובמחקר הנה הוא גדול במדעים וביחוד בחכמת התכונה וההנדסה ואשר מנגינותיו לוקחות לב5 ".

הניגון שהשאיר

לניגון הייתה השפעה מכריעה על חייו של רבי שניאור זלמן.

היה זה כאשר הוא הגיע בפעם הראשונה למעזריטש אל רבו המגיד (בשנת תקכ"ד). לאחר שהות קצרה במקום, הוא התכוון לעזוב אבל אז יצא לו לשמוע את רבו המגיד מנגן, וזה מה שגרם לו להישאר במעזריטש6 .

כתלמיד במעזריטש הוא למד ניגונים רבים אותם היו שרים אצל הבעל שם טוב, ושינן אותם בדייקנות. לכל ניגון היה שם מיוחד בהתאם לתולדתו של הניגון, מחברו, הזמן והמאורע שהניגון נושא בתוכו7 .

לצד הניגונים הוא גם למד את חשיבות הניגון. רבו, הרב המגיד, העביר לו את דברי הבעל שם טוב, שעניין הניגון הוא אחד מדרכי העבודה בחסידות8 .

הצטרפותו של רבי שניאור זלמן, העילוי האגדי, לתנועת החסידות, הפתיעה את תושבי עירו. כשהוא שב לביתו בוויטבסק בפעם הראשונה אחרי השהות במעזריטש, התושבים רצו לדעת מה התחדש לו וגרם לו לעשות את הצעד הנועז.

רבי שניאור זלמן השיב להם שבמעזריטש נודעו לו שלשה דברים: מי זה הקב"ה, מי הם יהודים – ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד (=עם ישראל, התורה והקדוש ברוך הוא דבר אחד הם), ומה הוא ניגון9 .

השלב הראשון: סדנת ניגונים

בשנת תקל"ג ייסד אדמו"ר הזקן את ה"חדרים" בליוזנה10 . בעצם הייתה זו ישיבה עבור האברכים הגאונים שבאו לחסות בצלו. בכדי להתקבל ל"חדר א'" היה צורך ב"ידיעה מקיפה בחסידות ובגמרא, בזוהר, במדרש ובשולחן ערוך, בכוזרי עיקרים ומורה נבוכים", כאשר הבוחן היה המהרי"ל, אחיו של אדמו"ר הזקן. וגם כאן מוציאים אנו, שה"השתלמות" הראשונה אותה ראה לנכון להקנות לאברכים הייתה – לשלוח אותם לסדנת ניגונים:

ר' משה ווילנקער ור' פנחס רייזעס, מן התלמידים הראשונים של ה'חדרים' של רבינו הזקן סיפרו, שעוד בתחילה לאחר הבחינה בלימודים, שלחם רבינו הזקן אל משה זלמן איש השדה (פלדמן) שילמד אותם ניגונים.11 .

ושוב, לקבוצת חסידים שבאו אל אדמו"ר הזקן והתלוננו על כך שאינם מבינים את ספר ה'תניא' השיב: בכדי להבין את ספר ה'תניא' צריכים נגינה, ו'תניא' ללא נגינה זהו "חצי דבר"12 .

מתרץ קושיות - בניגון

הסיפור הבא ממחיש, כיצד משמש הניגון תפקיד חשוב גם בלימוד התורה.

פעם אחת נסע אדמו"ר הזקן דרך העיר שקלוב. היה זה בשנים הראשונות לנשיאותו, וכבר אז היה ידוע ומפורסם בשקלוב שאדמו"ר הזקן הינו גאון עצום. גאוני שקלוב באו אל אדמו"ר הזקן לשאול את שאלותיהם, אולם הוא לא ענה לאף אחד מהם. אז הוחלט לערוך 'אסיפה רבתי' בבית המדרש, להזמין את אדמו"ר הזקן לומר דברי תורה ולתרץ את קושיותיהם.

אדמו"ר הזקן קיבל את הזמנתם. הוא בא לבית המדרש, עלה על הבימה ואמר: בכדי לתרץ את קושיותיכם אנגן ניגון, שכן המשנה אומרת: "כל בעלי השיר" – נשמות ומלאכים – "יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" – ההעלאה שלהם היא על ידי שיר וניגון13 . בגומרו מילים אלו, החל לשיר בדביקות גדולה.

כך מתאר זאת אדמו"ר הריי"צ בשפתו הציורית המיוחדת:

בבית המדרש הושלך 'הס'. כולם היו שקועים בעמקי מחשבותיהם, ולשעה קלה לא הרגישו היכן הם נמצאים. בשעה שאדמו"ר הזקן שר, נפתרו אצל כל אחד מגאוני שקלוב כל קושיותיו ושאלותיו. בניגון הדביקות, פתח אדמו"ר הזקן את צינורות מעיינות החכמה, ופעל פתיחה בכלי המוח וכלי השכל של גאוני שקלוב. הוא העלה אותם לדרגא גבוהה יותר, וממילא נפתרו קושיותיהם.

היה זה באותו זמן שהגאון העילוי ר' יוסף כל בו14 היה כבר מקורב אל הרבי – בשנת תקל"א – אך לפני שנעשה לחסיד ממש. הוא עמד אז על פרשת דרכים. וגם ענין זה של ניגון הדביקות – חסידי שקלוב כינו ניגון זה בשם "ניגון מתן תורה" – עזר הרבה בהכרעת החלטתו של הגאון ר' יוסף כל בו שנהיה לחסיד.

לגאון ר' יוסף כל בו היו ארבע שאלות חמורות, שחודשים מרובים יגע לישבן ושאל אותן אצל גאוני ווילנא וסלוצק ואין פותר לו. ובאותה שעה שאדמו"ר הזקן שר את ניגון הדביקות שלו – נתיישבו אצלו כל ארבעת העניינים.

כעבור הרבה שנים סיפר הגאון ר' יוסף כל בו לחסיד ר' אברהם שיינעס את סיפור המעשה ואמר: "בשעה שנתיישבו שאלותיי החמורות – הרגשתי את עצמי כילד קטן. ניגון מתן תורה עזר לי הרבה להיעשות לחסיד. אמרתי אז לעצמי: אם על הבימה בפתיחת המוח לתורה עושה המגיד מליוזנה (אדמו"ר הזקן) כל כך טוב, הרי מכל שכן שעושה טוב ליד העמוד בפתיחת הלב לעבודת הבורא"15 .

(המאמר מעובד מתוך הספר "ארבע בבות", מאת הרב לב ליבמן)