כאשר הבחינו הנערים בר' ברל היוצא מביתו וצועד לקראתם, הם יכלו לרחרח סיפור באוויר. היה עליהם לשמור על שקט וללכת מאוד לאט, למען תהא שהות מספקת בידי ברל להשלים את סיפורו בטרם יגיעו לבית הכנסת.

הם לא התאכזבו, שכן ברל החל מיד בסיפורו:

דמיינו לעצמכם כיצד התנהלה סעודה שלישית בשבת בחצרו של הרבי ממודזי'ץ. השולחנות בבית הכנסת היו מאוכלסים בצפיפות בחסידים, כל מקום פנוי היה תפוס, וחבורות של בחורים צעירים נתלו מן החלונות. עם זאת, על אף הקהל הגדול, שררה דממה מוחלטת. הרבי היה מזמר בעצמו!

החסידים נסחפו עד מהרה על ידי קולו הרם של הרבי, שהיה מסוגל לשיר בטון גבוה במיוחד. לחניו היו שילוב של צלילים רכים וצלילים קצביים, צלילי הטבע והבריאה השרים שיר משלהם, וקול הבוקע ועולה ממעמקי הנשמה. כאשר הרבי שר, החשכה ששררה בחדר הגדול בעוד השמש שוקעת על השבת הקדושה לקחה את מאזיניו הרחק-הרחק עם המנגינה.

השעה הלכה ונתאחרה. הגיע הזמן לברך ברכת המזון. מישהו הדליק גפרור. אנשים מצמצו בשל האור הפתאומי, ואז, להפתעתם ולמרבה הזעזוע הם גילו בקרבם פרצוף חדש. רטט חלף בקהל למראה הקצין הרוסי הלא מוכר אשר הצליח לחדור ביניהם בלי שהרגישו.

בדממה המתוחה נשמע קולו של הקצין: "האם אוכל לדבר עם הרבי?"

אחרי ההבדלה נפגש עמו הרבי בחדרו.

"אני יהודי" פתח הקצין ואמר ופרץ בבכי. "אני בא ממשפחת מתבוללת. כל אחיי המירו את דתם ואף אני עשיתי כך. הלכתי לצבא וטיפסתי בסולם הדרגות עד שנעשיתי לקצין המנצח על התזמורת הצבאית הממוקמת בבסיס הצבאי הסמוך.

"היום אחר הצהריים יצאתי להליכה רגלית וכאשר עברתי כאן המוסיקה משכה אותי. בעודי מקשיב לה, חשתי שקליפות שלמות מתקלפות ונושרות מלבי. הרגשתי כאילו איזה ניצוץ שכבה בי לפני שנים ניצת מחדש. אפילו עלה בי זיכרון קלוש של דבר-מה..."

"זיכרון של מה"? שאל הרבי, בנסותו לעורר את השורשים היהודיים שללא ספק היו עדיין קיימים היכנשהו בלבו של האיש.

הקצין קימט את מצחו במאמץ להיזכר. "שתי מילים עולות בדעתי. משהו כמו "ברוך אתה..."

"לך הביתה וחזור על המלים הללו שוב ושוב. אחר כך חזור אליי..." אמר לו הרבי.

כמה ימים מאוחר יותר שב האיש עם אשתו. אף היא הייתה יהודייה.

"אנחנו רוצים ללמוד על היהדות", הם אמרו.

הרבי ממודזיץ החל ללמדם אותם מצווה אחר מצווה.

הגיע חג הפסח, ומפקד הבסיס ערך סיור פתע בבסיס. כשהוא עבר ליד ביתו של מנצח התזמורת, הוא הופתע למצוא את פועל הנקיון אוכל בחוץ.

"מה קרה? האם אדונך גירש אותך?" שאל בבדיחות הדעת.

אבל המשרת לא חייך. "כן, זה בדיוק מה שקרה. הם ביקשו ממני לאכול בחוץ, כי הם אוכלים מצה לפי מצוות דתם. כיוון שאני אוכל לחם הם לא מרשים לי לאכול בפנים".

המפקד רתח מזעם. קצין בצבא הרוסי מקיים את מצוות היהדות? מעולם לא נשמע כדבר הזה! הוא מיד הוציא פקודה לגרש את מנצח התזמורת ואת משפחתו, והם נאלצו לעזוב את הבסיס בידיים ריקות. אם לא די בכך יהיה עליהם אף לעמוד למשפט בפני בית דין צבאי.

הקצין היהודי הלך ישר לרבי ממודזיץ. "מה עליי לעשות עכשיו?" שאל אותו.

"אם לא היה קורה מה שקרה, מה היית עושה עכשיו, ביום רגיל?"

"הייתי נמצא עם המפקד, זה שגירש אותי. זוהי השעה הקבועה לשיעור הכינור שלו".

"אם כך, לך אליו כרגיל".

הקצין לא היסס והלך.

מובן מאליו שהמפקד נרתע לראות את האיש שגירש זה עתה העומד בדלתו והכינור בידו. "מאיפה אתה בא?" שאל אותו.

"אני בא מביתו של האיש שלימד אותי את אורח החיים החדש שלי", באה התשובה.

"אהה!" הנהן הקצין בנימת ניצחון וארשת פניו החמורה העמיקה. "הם שטפו לך את המוח".

"לא, אף אחד לא ניסה לשטוף לי את המוח. אני עצמי הוקסמתי ממנו". ואז, במקום להמשיך להסביר, הרים את הכינור, הניחו על כתפו והחל לנגן מנגינה כובשת. במשך זמן רב מילאה המוסיקה של מודזיץ את החדר. צלילי הכינור הרוטטים חדרו לנשמתו של המפקד, בעודם מנגנים מנגינות של כמיהה לבורא ולגאולת עם ישראל.

כאשר סיים מנצח התזמורת את המנגינה והוריד את הקשת מן המיתרים, הביט בו המפקד הראשי בעיניים מלאות דמעות. "אתה לא צריך לומר עוד מילה", אמר לאטו. "אני מוכרח לראות את האיש שלימד אותך את המנגינות הללו".

"גם המפקד היה יהודי?" קראו הנערים ברגע שברל סיים את סיפורו.

ר' ברל הנהן בראשו. "ואף הוא שב ליהדות דרך כוחו של הניגון שזרם מלבו של הרבי ממודזיץ".