בס"ד. שיחת יום א' פ' ויגש, ב' דר"ח טבת ה'תשנ"ב.

– לאחרי תפלת מנחה והדלקת נר ח' דחנוכה –

בלתי מוגה

א. מהענינים העיקריים דנר חנוכה – ש"מצוה להניחה על פתח ביתו (פתח הסמוך לרשות הרבים1) מבחוץ"2, "עד דכליא רגלא דתרמודאי"2:

גם בחוץ, ברשות הרבים, ש(נמצאים בו ועד ש)נעשה ה"רשות" של "תרמודאי", אותיות מורדת3, מרידה בקדושה4 – מאיר האור דנר חנוכה עד כדי כך שאפילו ברשות הרבים5 נכלית ומתבטלת לגמרי המציאות של מרידה בקדושה6, ולא רק מרידה ממש, אלא גם "רגלא דתרמודאי", שרומז על הענינים שבאים כתוצאה ומסובב וגרם (וגרם דגרם) מהסיבה דמרידה בקדושה, כלים ומתבטלים גם הם מפני גודל ותוקף האור דנר חנוכה7.

ובעומק יותר: לא זו בלבד שמבטלים המציאות דמרידה בקדושה, אלא (יתירה מזה ו)אדרבה, שמהפכים את ה"תרמודאי" לקדושה – כמרומז ב"כליא (רגלא דתרמודאי)" שהוא גם מלשון כליון ושלימות, ע"ד השלימות דיום השבת שנאמר בו8 "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", שלימות הבריאה כולה, כולל גם הענינים הבלתי-רצויים שנתהפכו לקדושה, שעי"ז נעשית השלימות האמיתית שכוללת כל הענינים כולם (לא רק השלימות דקדושה מלכתחילה, אלא גם השלימות דהפיכת הענינים הבלתי-רצויים), "בכל מכל כל"9.

ולא עוד אלא שנעשה הכליון והשלימות (ע"י ההפיכה ד"תרמודאי" לקדושה) דבחי' התענוג – כמודגש ביום השבת ("ויכולו") שנוסף על קדושת השבת מצ"ע ("מקדשא וקיימא"10), ישנו גם ענין התענוג שנעשה ע"י עבודתו של יהודי "המענג את השבת" (לאחרי וע"י שלימות עבודתו בהבריאה כולה, שמים וארץ וכל צבאם, עד שלא נשארת אפילו נקודה אחת שלא נתתקנה בתכלית השלימות), כמארז"ל11 "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר12 אז תתענג על ה' גו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך", יעקב דוקא, "בחיר שבאבות"13, שנאמר בו "כל"14, השלימות האמיתית שכוללת גם "בכל" ו"מכל".

ועוד ועיקר – השלימות האמיתית דביטול כל הענינים הבלתי-רצויים והפיכתם לקדושה בגאולה האמיתית והשלימה, כמ"ש15 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ויתירה מזה, "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא"16, שאז יהי' גם שלימות הענין ד"חנוכה" – חנוכת ביהמ"ק השלישי והמשולש (שקשור עם יעקב17), "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"18.

ב. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע – פרשת ויגש:

בפרשת ויגש (שהתחילו ללמוד בשיעורי חת"ת דיום זה, ומתכוננים להמשך הלימוד ביום השלישי ויום החמישי) מדובר אודות ירידתו של יעקב למצרים19 – שתכליתה ומטרתה (לבטל ויתירה מזה) להפוך את הענינים הבלתי-רצויים דמצרים (ע"ד ובדוגמת ההפיכה ד"תרמודאי"), שעי"ז נעשית השלימות האמיתית, כמ"ש20 "מן המיצר קראתי י-ה (ועי"ז) ענני במרחב י-ה", שדוקא ע"י (הפיכת) המיצר ("מצרים" מלשון מיצר) באים למרחב האמיתי.

ועוד ועיקר – שבהתחלת פרשת ויגש מרומזת גם השלימות דהגאולה האמיתית והשלימה (שאז יתהפכו כל הענינים הבלתי-רצויים לקדושה), כידוע21 ש"ויגש אליו יהודה" קשור עם סמיכת גאולה (יוסף) לתפלה (יהודה) שאסור להפסיק ביניהם22, שבזה מרומז שהגאולה באה בסמיכות ממש (ללא הפסק כלל, אפילו לא הפסק דרגע כמימרא) להתפלה שהתפללו זה-עתה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ו(עד לסיום התפלה ב)"אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך"23.

ואז תהי' גם השלימות דיהודה ויוסף ("ויגש אליו יהודה"): השלימות דיהודה – שלעתיד לבוא יהי' יהודה (ולא יוסף) מלך על כל השבטים, גם על שבט יוסף (כמ"ש בהפטרה דפרשת ויגש24); והשלימות דיוסף – שלעתיד לבוא "יוסיף אדנ-י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ"25, ועד שאין צורך ב"ויגש אליו יהודה" (כדי לפדות את בנימין), כיון שנעשה ע"י הקב"ה (עצמות ומהות) לבדו, ש"הוא (הקב"ה) עצמו .. אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר26 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"27.

ג. ויש להוסיף ולקשר זה גם עם ההמשך בפרשה שלאח"ז – פרשת ויחי:

"ויחי יעקב בארץ מצרים" – שגם "בארץ מצרים" (מלשון מיצר) נעשה "ויחי יעקב" בתכלית השלימות.

"ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" – שבמספר קמ"ז מודגשת תכלית השלימות באופן נעלה יותר מהשלימות דקכ"ז שנות שרה ("ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", "כולן שוין לטובה"28), כידוע29 שמספר קכ"ז מורה על שלימות הצורה והבנין בכל הדרגות: בכתר (מאה שנה), במוחין (עשרים שנה) ובמדות (שבע שנים), ולמעלה מזה, במספר קמ."ז שנות יעקב (נכדה של שרה), שהשלימות דמוחין היא (לא רק במספר עשרים, אלא גם) במספר ארבעים – תכלית השלימות דמוחין.

ויש להוסיף, ששלימות המוחין במספר ארבעים קשורה עם השלימות דלעתיד לבוא – כי, נוסף לכך שעיקר הזמן דעבודת המוחין הוא לעתיד לבוא (דלא כבזמן הזה שעיקרו עבודת המדות)30, יש לומר (ויש סמוכין לכך) ששלימות המוחין לעתיד לבוא תהי' במספר ארבעים, כיון שאז תהי' השלימות דדעת, כמ"ש31 "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שקשור עם מספר ארבעים32.

ועוד והוא העיקר – שלעתיד לבוא יהי' תכלית השלימות ד"ויחי יעקב" (לא רק קמ"ז שנה, או אפילו ק"פ שנה, כשנות חיי יצחק שהאריך ימים יותר מכל האבות, אלא) בחיים נצחיים:

גם לאחרי השלימות ד"ויחי יעקב גו' שבע שנים וארבעים ומאת שנה", ניתוספה אצלו שלימות נעלית יותר – השלימות דחיים נצחיים (כמארז"ל33 "יעקב אבינו לא מת") שניתוספה לאחרי עלייתו מארץ מצרים ("ונשאתני ממצרים"34) לארץ ישראל.

[ועפ"ז יש לבאר הטעם שבשביל העלי' ממצרים לארץ ישראל הטריח יעקב את יוסף שהי' מלך (גם ביחס ליעקב שמצינו שנהג בו כבוד מלכות35) – כי, העלי' לארץ ישראל קשורה עם העילוי דחיים נצחיים שבאין-ערוך לגבי השלימות דקמ"ז שנה, ולכן רצה יעקב שעלייתו לארץ ישראל (למעמד ומצב דחיים נצחיים) תהי' (לא רק ע"י שאר השבטים, אלא) ע"י יוסף דוקא, שבזמן ההוא הי' מלך שבשבטים, שעל ידו דוקא תהי' העלי' לארץ ישראל בתכלית השלימות, ובשביל עילוי זה ושלימות זו לא התחשב יעקב בכבוד המלכות].

אלא, שבזמן ההוא לא התבטא הענין דחיים נצחיים בהמשך החיים דנשמה בגוף, ולעתיד לבוא (לאחרי ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ועאכו"כ שיתבטל הענין דהיפך החיים) יהיו חיי הנשמה בגוף (לא רק קמ"ז שנה, או אפילו ק"פ שנה, אלא) חיים נצחיים כפשוטם.

ד. ודוגמתו בעבודת כאו"א מישראל – שכיון שנקרא בשמו של יעקב36, "ישראל"37, ישנם אצלו כל עניניו של יעקב:

"ויחי יעקב בארץ מצרים" – רומז על כללות המעמד ומצב והעבודה דבנ"י בזמן הגלות, "ארץ מצרים" ("כל המלכיות נקראו ע"ש מצרים"38), אשר, ע"י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"39 נעשה הבירור וההפיכה דמצרים, ע"ד ובדוגמת הפעולה דנר חנוכה "על פתח ביתו מבחוץ" לברר ולהפך המציאות ד"תרמודאי".

ועי"ז באים לשלימות האמיתית ד"ויחי יעקב" – כשיוצאים מארץ מצרים ("ונשאתני ממצרים") ובאים לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה – שאצל כאו"א מישראל נעשה אמיתת ושלימות הענין ד"ויחי", עי"ז ש"מחי' חיים יתן לך חיים"40 בתכלית השלימות – לא רק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה"41, "והיו ימים מאה ועשרים שנה"42, קכ"ז שנה, קמ"ז שנה, ק"פ שנה, אלא יתירה מזה – חיים נצחיים.

ה. ובעומק יותר:

ידוע43 ש"ישראל" (שמו של יעקב שבו נקרא כאו"א מישראל) ר"ת "י.ש ששים ריבוא א.ותיות ל.תורה", היינו, שכלל ישראל הוא בדוגמת ספר תורה ששלימותו תלוי' בהשלימות דכל האותיות, ועד להספר תורה (שבעזרה) שכתב משה והניח בארון (נוסף על י"ב ספרי תורה שכתב משה לכל שבט בפ"ע)44, בתוך הארון או מצד הארון, כב' הדעות45, ששניהם אמת, "אלו ואלו דברי אלקים חיים"46.

וענינם בישראל ("יש ששים ריבוא אותיות לתורה") – שמצד (מבחוץ ל)הארון קאי על מעמדם ומצבם של ישראל בזמן הגלות מחוץ לארץ הקודש (ובפרט ע"פ הדעות47 שהארון גלה לבבל), שעיקר עבודתם היא בבירור והפיכת החוץ; ובתוך הארון קאי על מעמדם ומצבם של ישראל בארץ הקודש, שעיקר עבודתם היא בעניני קדושה (ארון).

ויש לומר, שלעתיד לבוא (כשיחזור ויתגלה הארון עם הספר תורה) יהיו ב' המעלות יחדיו [לא רק באופן ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים" (לשון רבים), אבל ההלכה היא כדעה אחת בלבד, אלא גם באופן שב' הדעות הם באופן ד"דבר הוי' (לשון יחיד48) זו הלכה"49] – הן המעלה ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" (מחוץ לארון), והן המעלה שנעשית כשחוזרים מן הגלות לארץ הקודש (בתוך הארון).

ו. וענין זה מודגש ביותר בדורנו זה:

דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, שבו נעשה החיבור דב' המצבים (המצב ש"מחוץ לארון" והמצב ש"בתוך הארון") גם יחד – ברגע שיוצאים מן הגלות (מחוץ להארון) ובאים אל הגאולה האמיתית והשלימה (בתוך הארון).

ועפ"ז מובן הלימוד וההוראה בחייו של כאו"א מישראל ("והחי יתן אל לבו"50) בדורנו זה – שאף שעד עתה היו רוב שנותיו בכמות בזמן (ומצב) הגלות, מ"מ, כיון שהגאולה האמיתית והשלימה באה תיכף ומיד ממש, נעשים רוב שנותיו דכאו"א מישראל [לא רק אצל טף, אלא גם אצל אנשים ונשים שכבר נתברכו באריכות ימים ושנים טובות] במעמד ומצב של גאולה, לא רק באיכות (שכל יום מלא בעניני שמחה וגאולה, ובלשון חז"ל51 "יום שכולו ארוך", "שגם בתחלתו הוא ארוך"52), אלא גם בכמות – כיון שניתוסף אצלם אריכות ימים ושנים טובות (לא רק ע' או פ' שנה, ק"כ, קכ"ז, קמ"ז, ק"פ שנה, אלא) "עד.53 כי חדל לספור כי אין מספר"54, חיים נצחיים.

ז. וכדי למהר ולזרז עוד יותר את הגאולה (נוסף על חוזק הבטחון בהקב"ה בהבקשה על הגאולה כשלעצמה) – נסיים בנתינת שליחות-מצוה לכאו"א בענין הצדקה ש"מקרבת את הגאולה"55.

וביחד עם השליחות-מצוה לצדקה יתנו גם "מעות חנוכה" – כמנהג ישראל (ש"תורה היא"), וכפי שנהגו רבותינו נשיאינו ליתן "מעות חנוכה" לבניהם ובנותיהם גם לאחרי הנישואין56 (וגם לאחרי שנולדו להם ילדים שאז נתנו הם בעצמם "מעות חנוכה" לילדים שלהם),

– ואלה שעדיין לא קיימו המנהג דנתינת "מעות חנוכה" יחליטו ויתנו מעות חנוכה בהקדם האפשרי (בשעות שנותרו עדיין בימי חנוכה), ויעשו זאת באופן שיפעל שמחה57 אצל "מקבל" ה"מעות חנוכה" –

שעי"ז פועלים שגם אבינו האמיתי, אבינו שבשמים, נותן "מעות חנוכה" ומתנות וכו' ל"נער ישראל ואוהבהו"58 באופן שנעשית שמחה אצל "נער ישראל" – עי"ז ש"נותן" את הגאולה האמיתית והשלימה.

ועוד והוא העיקר – שתיכף ומיד (בסיום דברים אלה, ועוד לפני ההמשך בהם) באה הגאולה האמיתית והשלימה למטה מעשרה טפחים, ו"בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"59, כולל גם בנ"י בדורות שלפנ"ז, "הקיצו ורננו שוכני עפר"60, ונשיא דורנו בראשנו – הולכים לחנוכת בית המקדש השלישי והמשולש, תיכף ומיד ממש.

ח. (ואח"כ אמר:) היתה הצעה שהחלוקה תהי' למעלה. ואף שיש בזה העילוי דהליכה מלמטה למעלה, שקשור עם העלי' מן הגלות (מטה) אל הגאולה (מעלה), מ"מ, תהי' החלוקה כאן, הן מצד טירחא דציבורא, והן – ובעיקר – מצד מעלת המקום, "מקדש מעט"61, בית הכנסת ובית המדרש, בית תפלה ובית תורה, וגם בית שעושים בו מעשים טובים (גמ"ח), בית משולש, שאז נקל יותר (ללא צורך בבקשה מיוחדת) לבוא למעמד ומצב של גאולה, כיון שמבקשים מהקב"ה שיעביר אותנו מבית משולש זה לבית המקדש השלישי, ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכאו"א מהאנשים והנשים והטף שיחיו – שטר של דולר לצדקה, ומטבע של דולר "מעות חנוכה" (בתוך שקית פלסטיק שעלי' נדפס התאריך: חנוכה תשנ"ב)].