כד. האמור לעיל אודות כללות הענין דחג האסיף ושייכותו לאושפיזין, צריך להתבטא במעשה בפועל, כהכלל בכל עניני התורה ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה"1.

ובהקדמה – שאף שישנם מצוות התלויות בדיבור, כמו מצות תלמוד תורה, מצוה עיקרית ("תלמוד תורה כנגד כולם"2), שצ"ל בדיבור3 דוקא4, ויש מצוות עיקריות התלויות במחשבה וכוונת הלב, כמו אמונת ה' ויחודו ואהבתו ויראתו כו', שש מצוות "שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו .. סימנם שש5 ערי מקלט6 תהיינה לכם"7, הרי, גם במצוות אלו ישנו הכלל ש"המעשה הוא העיקר", שכתוצאה מזה ניתוסף עוד יותר בענינים של מעשה בפועל.

ובנוגע לעניננו – שהדיבור בעניני חג האסיף והאושפיזין וכו', צריך להביא לידי הוספה בשמחת בית השואבה.

וע"פ האמור לעיל שחג האסיף, ובמיוחד בשנה זו, מורה על גמר ושלימות מעשינו ועבודתינו (ע"י ההליכה בדרכיהם ואורחותיהם של האושפיזין) כל זמן משך הגלות, שאז חוזרים ומתאספים כולם יחדיו לארצנו הקדושה בגאולה האמיתית והשלימה, מובן, ששמחת בית השואבה צ"ל בקשר ובשייכות לשמחת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, "הנה זה (המלך המשיח) בא", שאז ממשיכים את שמחת בית השואבה בבית המקדש השלישי.

ונתינת-כח מיוחדת על זה כשחוגגים שמחת בית השואבה בד' אמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בבית הכנסת (תפלה) ובית המדרש (תורה) ובית מעשים טובים (גמ"ח) שלו, בית משולש, מעין ודוגמת8 ביהמ"ק (שיש בו ג' קדושות9, ובפרט ביהמ"ק) השלישי שכולל גם בית ראשון ושני10 (משולש), שזוהי ההכנה המתאימה שתיכף ומיד נעשה המשך ושלימות השמחה בביהמ"ק השלישי.

ובנוגע להשמחה בפועל ממש – יש להדגיש כמה פרטים הנוגעים למעשה שהוא העיקר, כדלקמן.

כה. ההשתתפות בהשמחה:

על כל אחד ואחד להשתתף בהשמחה בכל הפרטים – "רוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד"11 – שלא מספיק שאחד יטפח בכפיו ("אַטשן מיט די הענט") לריקודו של חבירו, אלא כאו"א צריך לרקוד בעצמו, כמובן ופשוט שאין להשוות את הטיפוח בכפיו לריקודו של חבירו להריקוד שלו בעצמו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו (ע"ד ובדוגמת החילוק בין עניית אמן על ברכה שמברך חבירו על אכילת פרי לאמירת הברכה על פרי שאוכל הוא בעצמו ונעשה דם ובשר כבשרו).

ויתירה מזה: לא זו בלבד שכאו"א צריך להשתתף בהשמחה, כמו שותף, אלא עוד זאת, שצריך להשתדל להתנהג כמו בעה"ב12 ולהיות "רוח החי'" בהשמחה.

ובפרטיות יותר:

גם כאשר העומד בראש (בארגון ועריכת שמחת בית השואבה) הוא מישהו אחר, שאז צריך להזהר שלא לפגוע בבעלותו משום השגת גבול וכיו"ב – יכול וצריך להשתדל להיות "רוח החי'" בהשמחה, ובודאי שהעומד בראש (שאינו "מישהו אחר" אלא רעהו ואחיו, ועד כמותו ממש, "ואהבת לרעך כמוך"13) לא יתרעם על כך שמתנהג כמו בעה"ב ("ראַוועט בעה"ב'שקייט"), כיון שמתנהג ע"פ התורה, שזוהי בעלותו של הקב"ה.

ועאכו"כ כשהולך לשמח יהודים אחרים בשמחת בית השואבה14 (ובפרט בחול-המועד שיכולים וצריכים לנסוע15 גם למקומות רחוקים) ובא למקום מסויים שמאיזו סיבה שהיא אין שם מישהו שביכלתו להנהיג ולנהל את השמחה – נעשה הוא הראש והמנהיג במקום זה, ולא עוד אלא שאין לו להמתין עד שיבקשו ממנו להנהיג את השמחה (כיון שאין זה לפי כבודו להציע את עצמו), ואין צריך לומר שלא יסרב כשמבקשים ממנו16, אלא תיכף ומיד (ללא שהיות) עליו להתחיל בהנהגת וניהול שמחת בית השואבה במקום זה.

כו. אופן השמחה:

שמחה בכלל היא באופן של פריצת גדר, ועאכו"כ שמחת יו"ט שחיובה מן התורה, ובפרט שמחת יו"ט דחג הסוכות, "זמן שמחתנו", ש"שלש שמחות כתיב בחג" – בודאי שצריכה להיות באופן של פריצת גדר, למעלה ממדידה והגבלה.

ולכל לראש – פריצת הגדרים וההגבלות שמגביל את עצמו, שהנהגה כזו היא מתאימה עבורו והיא לפי כבודו והנהגה זו אינה מתאימה עבורו ואינה לפי כבודו – לא הכבוד שלו ח"ו, אלא כבוד התורה והחסידות שלמד וכו' וכו' – ה"ז דבר הכי פשוט (ובודאי אין צריך להאריך בזה) שצריך לפרוץ גדרים והגבלות אלו.

ויתירה מזה: גם לאחרי ששמח ורוקד בשמחת בית השואבה משך זמן ארוך עד שרגליו עייפות מרוב הריקוד וידיו עייפות ממחיאות-כפים, ונופלת לו מחשבה להפסיק לרקוד, או שמישהו מעיר לו שהגיע הזמן להפסיק לרקוד – הרי, לא זו בלבד שאינו נותן שיבלבלוהו מהשמחה, אלא אדרבה, שסוחף בהשמחה גם את (הדבר ועאכו"כ) האדם המבלבל, באמרו: "הער זיך אַיין", הנך נקרא "אדם", ע"ש אדמה לעליון17, שהוא למעלה מכל מדידה והגבלה, וכיון שכן, עליך לצאת מהמדידה וההגבלה שלך, ולשמוח בשמחת בית השואבה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה!

כז. השמחה במשך שבעת ימי החג ובהוספה מיום ליום:

מצינו בשמחת נישואין שנמשכת בשבעת ימי המשתה, שיש צורך ב"פנים חדשות" כדי שתהי' השמחה בשלימותה18. ומזה מובן גם בנוגע לשמחת החג, ושמחת בית השואבה, שכיון שע"פ ציווי התורה צריכה להיות במשך שבעה ימים זה אחר זה, בודאי שהקב"ה נותן כח לכאו"א מישראל להיות בעצמו בבחינת "פנים חדשות"19, שעי"ז יוכל להיות בשמחה אמיתית במשך שבעת ימי החג, ולא עוד אלא שמיום ליום יוסיף בהשמחה באופן נעלה יותר, כהציווי (שהוא גם נתינת-כח) "מעלין בקודש"20.

ועד כדי כך, ש"יעיד עליו יודע תעלומות" (כהלשון הידוע21) שהשמחה שלו היא שמחה אמיתית באופן של עילוי והוספה מיום ליום.

ויש להוסיף ולהבהיר הכוונה בהלשון "יעיד עליו יודע תעלומות" בשייכות לעניננו:

אין הכוונה שהשמחה היא בתעלומות לבו בלבד, וכיון ש"אין אדם יודע מה בלבו של חבירו"22, יש צורך ש"יעיד עליו יודע תעלומות", כי, בודאי שהשמחה היא בהתגלות לבו, ו"לבא פליג לכל שייפין"23, שפורצת ומתגלה בהנהגתו בפועל, בדיבור ובמעשה, אלא, שבהוספה על התגלות השמחה לעין כל, "יעיד עליו יודע תעלומות" שהשמחה היא פנימית ונעלית עוד יותר.

ולהעיר גם מהדיוק ד"יעיד עליו יודע תעלומות", עדות דוקא – כידוע24 ש"עדות" פועלת מציאות הדבר ע"פ תורה, ובמילא נעשה כן גם במציאות העולם25, ועד"ז בנדו"ד, שנוסף על ההשתדלות דהאדם בהשמחה, פונה הקב"ה מכל עסקיו26, כביכול, ו"מעיד" עליו לפעול אצלו הוספה בהשמחה באופן שבאין-ערוך לגמרי.

כח. ומלבד העילוי וההוספה מיום ליום בכל שבעת ימי החג, ישנו עילוי נוסף מצד מעלת היום, ולדוגמא:

ביום השני – הוספה מיוחדת בהשמחה מצד ענינו של האושפיזא, יצחק, ע"ש השחוק והשמחה. ומעלה נוספת בקביעות שנה זו, שיום השני דסוכות חל ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב27.

ביום השלישי – לאחרי השמחה בשני ימים ראשונים באופן ד"כפלים לתושי'"28, ניתוסף גם המעלה דיום השלישי, שהשמחה היא באופן של "חזקה".

ביום הרביעי – שישנו כבר הרוב דשבעת ימי הסוכות29, ו"רובו ככולו"30; וביום החמישי – שישנו הרוב (רובו ככולו) גם ביחס לההמשך דשמיני-עצרת.

ביום הששי – שבקביעות שנה זו חל ביום השבת, שנוסף על השמחה דהיו"ט ישנה גם השמחה דיום השבת, "ביום שמחתכם אלו השבתות"31, כולל ובמיוחד שמחת הגאולה (כנ"ל סכ"ד), כיון שיום השבת הוא מעין ודוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"32.

ועאכו"כ ביום השביעי, שבו צריכה להיות השמחה בריבוי גדול שכולל את כל הימים שלפניו, כמודגש בשמו, "הושענא רבה", ע"ש ריבוי ה"הושענות", כולל גם אלו שנאמרו בכל הימים שלפניו, ועד"ז שאר עניני עבודת היום, כמו אמירת כל ספר התהלים33, וכן ה"יהי רצון" בתוספת נוסח מיוחד שאומרים לאחרי כל ספר, וכיו"ב בשאר עניני היום, שמצד מעלות אלו ניתוסף גם בהשמחה34.

ומתכוננים להוסיף עוד יותר בהשמחה – כיון שתיכף נכנסים לשמיני-עצרת, שבו באים כל עניני חג הסוכות באופן של קליטה (עצרת מלשון קליטה35) בפנימיות36, ועאכו"כ בשמחת-תורה, ולאח"ז בשבת בראשית37, שבו נעשית העלי' והשלימות ("ויכולו"38) דשמע"צ ושמח"ת, ועד שמתעוררת שאלה וקושיא: למה צריכים להתאפק ולהמתין אפילו משך זמן קצר ("אַ קורצע וויילע") ולא מתחילים מיד את השמחה הכי גדולה?!... – ויה"ר שתשאר רק שאלה זו בלבד, כיון שכל שאר השאלות מהענינים המבלבלים יתבטלו לגמרי!

כט. והמעשה הוא העיקר – לחגוג את שמחת בית השואבה בכל מקום ומקום באופן דמוסיף והולך ואור, ועוד והוא העיקר – שממשיכים בחגיגת שמחת בית השואבה בביהמ"ק השלישי, כיון שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין"39.

ובפרט ע"י ההוספה במצות הצדקה (בחול המועד) ע"י השליחות- מצוה לצדקה (ובהוספה מדילי') – שנוסף לכך שכל פעולה ופעולה בעניני תומ"צ בכחה להכריע את העולם כולו לכף זכות ולגרום תשועה והצלה (כפס"ד הרמב"ם40), יש סגולה מיוחדת במצות הצדקה, כמארז"ל "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"41, שתמורת ה"צדקה (ש)עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"42, עושה הקב"ה הצדקה האמיתית ד"קרב פזורנו מבין הגוים", ו"קבצנו43 יחד מארבע כנפות הארץ" – חג האסיף.

ובפשטות – שכל בנ"י, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"44, מתקבצים מכל קצוי תבל, ולוקחים עמהם הבתי-כנסיות והבתי-מדרשות וכל עניני הבירורים כו', ובאים כולם יחדיו, "עם ענני שמיא"45, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, ולבית המקדש השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"46, ושם חוגגים שמחת בית השואבה בתכלית השלימות, כולל גם ש"משם47 שואבין רוח הקודש"48, כיון שיקויים היעוד49 "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" – תיכף ומיד ממש50.