בס"ד. משיחות* ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשח"י.

בלתי מוגה

א. יום הש"ק זה, שחל בט"ז אדר, שייך עדיין לימי הפורים – דאף ששנינו1 "מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר", ה"ז רק לענין מקרא מגילה, משא"כ לענין שמחת פורים שנמשכת גם לאח"ז.

והענין בזה – שנוסף לכך ששנינו2 "משנכנס אדר מרבין בשמחה", דקאי על כל החודש כולו, גם לאחרי ט"ו בו, ובלשון הכתוב3 "החודש אשר נהפך להם גו' לשמחה", ושמחה זו היא מצד ימי הפורים, הנה גם שמחת פורים עצמה יכולה להיות בט"ז אדר:

"כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון .. קורין בט"ו"4. "יום חמשה עשר שחל להיות בשבת, אין קורין המגילה בשבת אלא מקדימים לקרותה בערב שבת. וגובין מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום .. ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשבת"5 – היינו ששמחת (סעודת) פורים (וכן משלוח מנות6 שקשור עם סעודת פורים7) היא ביום ט"ז אדר.

ומקור הדברים – בירושלמי8: "ויעשו אותן (סעודות דפורים ב)שבת .. לעשות אותם ימי משתה ושמחה3 (משמע דבעשי' תלוי הדבר), את ששמחתו תלוי' בב"ד (אימת יקבעו ר"ח אדר ויהי' י"ד בו פורים), יצא זה ששמחתו תלוי' בידי שמים" (שאין צריך קידוש ב"ד ואין ניכר שקובעין אותה לשמחה שבלא"ה יום שמחה הוא).

וכן הובא על זה9 הטעם ד"אין מערבין שמחה בשמחה"10, שהרי יום השבת הוא יום שמחה, כדאיתא בספרי11 "וביום שמחתכם אלו השבתות", ולכן אין לעשות סעודת (שמחת) פורים בשבת, שלא לערב השמחה דפורים בהשמחה דשבת. ובפרט ששמחת שבת ושמחת פורים הם ב' סוגי שמחה, ששמחת שבת תלוי' בידי שמים, ד"שבת מקדשא וקיימא"12, ושמחת פורים תלוי' בב"ד, כמו כל המועדים ש"ישראל דקדשינהו לזמנים"13, הרי בודאי שאין לערב אותם.

ב. אמנם עדיין צריך להבין:

האמור לעיל הוא טעם על זה שאין עושין סעודת פורים ביום השבת עצמו; אבל מהו הטעם שמאחרין סעודת פורים ליום ראשון שאחר השבת, ולא מקדימין אותה לערב שבת, כמו מקרא מגילה ומתנות לאביונים שמקדימין לערב שבת?

ונקודת הביאור בזה – שמעלת פורים גדולה יותר ממעלת שבת, ולכן הסדר הוא שתחילה צ"ל יום השבת, ואח"כ יכולים לבוא להענין דפורים (שמחת פורים שלאחרי השבת),

– ע"ד המבואר בדרושי חסידות14 בפירוש מארז"ל15 מילה בשמיני כדי שתעבור עליו שבת אחת, שמילה היא למעלה משבת, ולכן צריך שתעבור עליו שבת אחת תחילה, ואז יכול לבוא לענין המילה שלמעלה מענין השבת –

אלא, שהעילוי דפורים לגבי שבת מתבטא בעיקר בשמחת (סעודת) פורים שזמנה לאחרי השבת, משא"כ מקרא מגילה שזמנו לפני השבת.

ג. ובהקדמה – שמצינו כמה חילוקים בין מקרא מגילה לשמחת (סעודת) פורים:

א) החיוב דמקרא מגילה הוא לקרותה ביום ולשנותה בלילה16, פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, ותו לא. משא"כ החיוב דשמחת פורים הוא במשך כל היום כולו17.

ב) מקרא מגילה הוא באופן של הגבלה – שצריך לדקדק באמירת (ושמיעת) כל התיבות כדבעי18, משא"כ שמחת פורים היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע"19.

ג) הזמן דמקרא מגילה מוגבל מי"א עד ט"ו, לא פחות ולא יותר, משא"כ שמחת פורים שמצינו גם בט"ז, וגם בכל החודש כולו (כנ"ל ס"א).

ד. ויש לבאר זה ע"פ המוזכר לעיל (בהתוועדות דפורים20) ממאמר אדמו"ר הזקן משנות תקס"ג-סד ד"ה ליהודים היתה אורה21, וז"ל:

ליהודים

היתה אורה22 וכו', יש להבין מהו לשון אורה בלשון נקבה, ולא אמר אור. אך הענין הוא דפי' אורה הוא מלשון מאירה, שממנו נמצא מציאות האור, והוא לשון מפעיל, כמו מאכיל משכיל כו'. וביאור הדברים הנה תחלה יש להקדים ענין אחד, והוא, אשר יש ב' מדריגות באתעדל"ע, הא' הבא מסיבת אתעדל"ת, והב' הבא מצד עצמה בלא אתעדל"ת. ויש להבין לכאורה מה הצורך באתעדל"ת מה שיכול להיות אתעדל"ע מצד עצמה. אך הענין הוא דע"י אתעדל"ת גורם מדריגה היותר גבוה באתעדל"ע בבחי' העצמות מאתעדל"ע שמעוררת מצד עצמה בלבד כו'. והטעם הוא לפי שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן23, כידוע ע"פ אשת חיל עטרת בעלה24, נקבה תסובב גבר25 כו', דבינה יתירה ניתנה לאשה כו'26, עד שמחמת העלאת מ"ן שלה יעורר בבחי' עצמות אור א"ס במדריגה היותר נעלה משהי' מתעורר מצד עצמות אור א"ס ב"ה .. שהרי ע"י אתעדל"ע שמצד עצמו יומשך למטה בעולמות ע"י ריבוי צמצומים והלבשות שונות לפ"ע המקבלים כו', משא"כ מה שע"י אתעדל"ת יתעורר אתעדל"ע הנה יומשך מלמעלה בסדר השתלשלות בצמצומים והלבשות כו', שהרי הנסים והנפלאות שהיו בימי מרדכי ואסתר .. המה למעלה מן ההשתלשלות ולא לפ"ע המקבלים כלל כו', וזהו רק מפני שהי' אתעדל"ע שע"י אתעדל"ת דוקא. וזהו הטעם ג"כ שבפורים קיימו מה שקיבלו בסיני27, לפי שבמ"ת כפה עליהם הר כגיגית27, הענין הוא שהי' אז אתעדל"ע שמצד עצמו .. בלתי התעוררות מלמטה .. שהרי לא הי' להם מס"נ בשעת מ"ת מצד עצמם .. ולכך לא נתקיימה התורה אצלם רק החלו לעשות28 כו'. אך בפורים ע"י מס"נ .. אתעדל"ע שהי' אז ע"י העלאת מ"ן דנש"י הי' יותר נעלה במדריגה משהי' מתעורר מצד עצמו, עד שקיימו מה שקבלו. וזהו ליהודים היתה אורה, פי' כי התורה נקראת אור, כמ"ש29 ותורה אור, והענין הוא דלשון תורה הוא ההוראה והלימוד שיש כבר בחכמות והשכלות שנקראים אור .. וע"י מס"נ דוקא שהי' בפורים .. הגיעו למקור התורה הנק' אורה בלשון מפעיל שעושה וממשיך את האור דתורה להיות מציאות חכמה כו'.

ה. ועפ"ז יש לבאר גם המעלה דשמחת פורים לגבי מקרא מגילה:

מגילה – שנעשית חלק מספרי קודש, כמו שאר כ"ד ספרי קודש דתנ"ך30 – ענינה תורה, שהיא באופן של אתעדל"ע שמצד עצמה (כנ"ל במאמר אדה"ז). ולכן יש בה הגבלות – בדקדוק התיבות כו', בקריאתה פעם אחת בלילה וביום, ובהגבלת זמנה עד ט"ו ולא יותר.

ויש להוסיף בהדיוק דהגבלת זמן מקרא מגילה עד ט"ו דוקא – שבזה מרומז שהענין דמקרא מגילה שייך לבחי' הגילויים (ולא להעצם שלמעלה מגילויים), ולכן זמנה עד ט"ו, שבו קיימא סיהרא באשלמותא31, שלימות הגילוי, משא"כ לאחרי ט"ו, שאור הלבנה פוחת והולך, היפך ענין האור והגילוי – אין זה הזמן למקרא מגילה שקשור עם בחי' הגילויים דוקא.

ועיקר הענין דפורים שבו היתה המס"נ דבנ"י ועל ידה נתעוררה מדריגה היותר גבוה באתעדל"ע, שעז"נ "ליהודים היתה אורה", בלשון מפעיל שעושה וממשיך את האור דתורה, היינו, שורש ומקור האור, ועד לבחי' העצמות (כנ"ל במאמר אדה"ז) – מודגש בשמחת פורים דוקא, שהיא באופן שלמעלה מהגבלות, בכל ג' הענינים האמורים לעיל.

ו. ומזה מובן גם מעלת (שמחת) פורים לגבי שבת – שלכן עושים תחילה שבת, ולאח"ז באים להדרגא היותר נעלית דשמחת פורים:

נתבאר לעיל (ס"א) ששבת "שמחתו תלוי' בידי שמים", "שבת מקדשא וקיימא", משא"כ פורים "שמחתו תלוי' בב"ד", כמו כל המועדים ש"ישראל דקדשינהו לזמנים".

ונמצא, ששבת הוא באופן של אתעדל"ע שבאה מצד עצמה, משא"כ שמחת פורים היא באופן של אתעדל"ע שבאה ע"י אתעדל"ת.

וכיון שגדלה מעלת אתעדל"ע שבאה על ידי אתעדל"ת יותר מאתעדל"ע שבאה מצד עצמה, לכן גדלה מעלת שמחת פורים לגבי שבת. ולכן צ"ל תחילה ההכנה דשבת, ולאח"ז יכולים לבוא להמעלה דשמחת פורים (כמו שמילה היא לאחרי השבת).

ז. ויש להוסיף בביאור ענין השבת שהוא הכנה לשמחת פורים – שזהו (לא רק מפני ששבת הוא למטה מפורים, אלא) גם מפני שיש בו מעלה לגבי פורים:

ונקודת הביאור בזה – שיש גם מעלה באתערותא דלעילא מצד עצמה לגבי אתעדל"ע שבאה ע"י אתעדל"ת, כי, האתעדל"ע שבאה ע"י אתעדל"ת היא לפי ערך עבודת האדם, משא"כ האתערותא דלעילא שמצד עצמה היא ממקום נעלה יותר שאין אתעדל"ת מגעת שם32. ומצד מעלתה של אתעדל"ע זו, הרי היא גם נתינת כח להאדם שתהי' עבודתו באופן דאתעדל"ת שעל ידה תהי' אתעדל"ע33.

ואין זה בסתירה להמבואר לעיל שדוקא "ע"י אתעדל"ת גורם מדריגה היותר גבוה באתעדל"ע בבחי' העצמות" – כי, מעלת אתעדל"ע שבאה ע"י אתעדל"ת שמגעת בבחי' גבוה יותר מאתעדל"ע שבאה מצד עצמה, היא, מצד הנח"ר שנעשה למעלה ע"י עבודת התחתון, שזהו"ע ד"למעשה ידיך תכסוף"34. ולכן, אף שנח"ר זה הוא למעלה מעלה עד בעצמותו ית', מ"מ, כיון שההמשכה היא מצד התחתון [שעבודת הנבראים מגעת ומעוררת בהעצמות], אזי ההמשכה היא כפי אופן התחתון35; והמעלה באתעדל"ע שבאה מצד עצמה – שכיון שההתעוררות היא (לא ע"י עבודת התחתון, אלא) מצד עצמה, אזי ההמשכה היא באופן כפי שהוא למעלה.

ח. ועפ"ז יש לבאר גודל המעלה דיום השבת שלאחרי פורים – יום הש"ק זה, ט"ז אדר:

בשבת שלפני פורים ישנה רק מעלת האתעדל"ע שמצד עצמה שמצד זה היא גם נתינת כח לאתעדל"ת והאתעדל"ע שעל ידה; ואילו בשבת שלאחרי פורים, ובפרט כשחל בט"ז אדר שבו יש (לפעמים) שמחת פורים, ישנם ב' המעלות גם יחד: מעלת האתעדל"ת שמגעת ומעוררת בהעצמות, וביחד עם זה, שההמשכה היא (לא כפי אופן התחתון, אלא) כפי שהוא למעלה.

ויש לומר, שזהו גם תוכן הענין ד"מיסמך גאולה לגאולה", "פורים לפסח"36:

פורים – ענינו מעלת האתעדל"ת. ופסח – שבו היתה היציאה ממצרים מצד הקב"ה (מלמעלה למטה) – ענינו מעלת אתעדל"ע שמצד עצמה.

והענין ד"מיסמך גאולה לגאולה" הוא – חיבור ב' המעלות גם יחד.

* * *

ט. המוזכר לעיל (ס"א) אודות חמשה עשר באדר שחל בשבת (שאז עושין סעודת פורים אחר השבת) – שייך לשושן פורים, כי פורים דשושן הוא בחמשה עשר באדר.

ואין זה בשושן בלבד, אלא גם בכרכים המוקפים חומה, כדילפינן ממ"ש37 "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות גו'", "מדפרזים בארבעה עשר מוקפין בחמשה עשר"38, ודוקא "מוקפים חומה מימות יהושע בן נון"4, לפי שחלקו כבוד לארץ ישראל כו'39.

ויש לבאר תוכן הענין דערים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון בעבודת האדם, והקשר והשייכות לימי הפורים דוקא.

י. חומה – ענינה לשמור ולהגן על העיר. ומזה מובן שעיקר הצורך בהחומה הוא בשעה שנמצאים במעמד ומצב שיש חשש מפני האויבים וכו'40.

והנה, בענין החומה – ישנם ב' קצוות:

מחד גיסא – כיון שענינה של החומה הוא לשמור ולהגן על העיר, הרי מובן שעיקר המעלה היא בהענינים שלפנים מן החומה, העיר עצמה, וכל הדברים (עד לאוצרות יקרים וכו') שנמצאים בתוכה [וע"ד שכל הענינים שבפנים הם משובחים יותר מהענינים שמבחוץ, ולדוגמא בכללות העולם – שארץ ישראל היא באמצע העולם, וירושלים היא באמצע ארץ ישראל וכו'41], ואילו החומה שאינה אלא שמירה והגנה על העיר, ה"ה טפלה בחשיבותה לגבי מעלת וחשיבות העיר.

ולאידך גיסא – מזה גופא שבכח החומה לשמור ולהגן על העיר, מוכח, שיש מעלה בהחומה לגבי העיר, שלכן בכחה וביכלתה לשמור ולהגן על העיר42. ובמילא, ככל שתגדל הפלאת מעלת העיר, האוצרות היקרים שגנוזים בה וכו', תגדל עוד יותר הפלאת מעלת החומה שבכחה לשמור ולהגן על הענינים הכי יקרים שלפנים מן החומה.

ועד"ז מצינו בענין הגדרים וסייגים שבתורה, כמ"ש43 "ושמרתם את משמרתי", "עשו משמרת למשמרתי"44 – שעם היות שאינם אלא גדר וסייג לשמור ולהגן שלא יבואו לאיסור תורה, מ"מ, יש בהם גם מעלה לגבי דברי תורה, כמארז"ל45 ערבים וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה.

יא. וביאור הענין בעבודת האדם:

חומה – נעשית מאבנים, וענינם ברוחניות הו"ע האותיות שנקראים בשם אבנים46, ובעבודת האדם הו"ע הקבלת עול, שעי"ז נעשית השמירה וההגנה מפני ענינים בלתי-רצויים47.

ובפרטיות יותר, הנה, מלבד השמירה שע"י החומה עצמה ישנה גם השמירה ע"י האנשים העומדים על החומה, כי, השמירה שע"י החומה עצמה אינה אלא מפני השונא שנתקרב אל העיר ממש, שלא יוכל להכנס בתוכה, אבל בנוגע להשונא שנמצא עדיין הרחק מן העיר, אין תועלת בהחומה עצמה; ולזה יש צורך בהשמירה ע"י האנשים העומדים על החומה לראות גם השונא מרחוק שיורו עליו בחצים כו'48. ודוגמתו בעבודת האדם – שמלבד השמירה מאויבים הגלויים צ"ל גם השמירה מאויבים הנסתרים כו'49.

ובענין זה ישנם ב' קצוות:

מחד גיסא – עיקר הצורך בענין החומה בעבודת האדם הוא בזמן הגלות דוקא, כאשר נמצאים במעמד ומצב של חושך, מצד העדר גילוי אלקות שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שמצד זה יש מקום לחשש מפני ענינים בלתי-רצויים כו', ולכן יש צורך בענין של שמירה והגנה ע"י החומה, גדר וסייג50. וזוהי השייכות דערים מוקפות חומה לימי הפורים – כי, כללות הנס דפורים הוא באופן ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן"51, בזמן ובמצב של גלות, שאז יש צורך בענין החומה.

ולאידך גיסא – יש מעלה יתירה בהחומה לגבי העיר, שמצד זה יש בכחה לשמור ולהגן על העיר כו'. וזהו"ע דערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון דוקא – שהנתינת-כח להשמירה שע"י החומה היא מימות יהושע בן נון, "ראש לכובשים"52, שהו"ע של גילוי כו', שלכן בכחו וביכלתו לפעול שמירה והגנה גם במעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן".

יב. ויש להוסיף, שהענין דמוקפות חומה מימות יהושע בן נון הוא ע"ד ובדוגמת הענין דשבת שחל בט"ז אדר:

כללות הענין דערים מוקפות חומה, שמירה והגנה שע"י הסייגים כו' – הוא ע"ד המעלה שבעבודת האדם באופן דאתעדל"ת דוקא. והנתינת כח לזה מימות יהושע בן נון – היא ע"ד הנתינת כח לאתעדל"ת ע"י האתעדל"ע שמצד עצמה.

ונמצא, שהענין דערים מוקפות חומה (מעלת אתעדל"ת) מימות יהושע בן נון (מעלת אתעדל"ע מצד עצמה) הוא ע"ד ובדוגמת חיבור ב' המעלות דאתעדל"ת ואתעדל"ע גם יחד, שזהו גם תוכן הענין דשבת שחל בט"ז אדר (כנ"ל ס"ח).

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אני מאמין"].

* * *

יג. בהתוועדות דפורים53 נזכר מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בפורים תרצ"ו54, אודות תורתו של אדמו"ר הזקן "שמור וזכור בדיבור אחד"55, שבכל דיבור צריכים לזכור ולשמור את ה"אחד".

וב"תורה" זו "התפלל" חסיד במשך ארבעים שנה רצופות!

ואמר על זה כ"ק מו"ח אדמו"ר: "אַ וואָרט באַ חסידים ווערט ניט פאַרפאַלן".

יד. בפורים הנ"ל56 דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר גם על זה שמסר את ה"תקנות דליאזנא" להדפיסם ב"התמים"57.

ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר: מסתמא לא תהי' תמיהה אצל חסידים על כך שמפרסמים עתה תקנות אלה, ומה גם שבכלל לא קיימת אצל חסידים השאלה "פאַרוואָס"58.

טו. בפורים הנ"ל59 דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר גם אודות החסיד ר' פנחס רייזעס, וסיפר הטעם שנקרא על שם חותנתו (ששמה רייזע), ולא ע"ש אביו שהי' מגאוני שקלאוו:

חותנתו של הר"פ היתה עשירה מפורסמת בשקלאוו, והיו לה שלשה חתנים. ובעקבות ביקורו של רבינו הזקן בשקלאוו שפעל עלי' רושם אדיר,

– באמרה, ראו זה פלא: בא איזה "מגיד" מסביבות וויטעבסק (רבינו הזקן הי' נקרא אז "המגיד מליאזנא"), ודיבר בתורה עם גאוני שקלאוו, על כל מה ששאלו אצלו, השיב בטוב טעם, ומה ששאל אצלם, על דבר אחד השיבו, ועל שלשה דברים לא השיבו –

אמרה לחתני', שמי שיסע מהם ללמוד תורה אצל המגיד מליאזנא, תתן לו את כל רכושה.

ואז נסע חתנה הר"פ לרבינו הזקן, והי' אצלו ג' חדשים. וכשחזר לעירו והביא מכתב שלמד אצל רבינו הזקן – נתנה לו כל כספה וזהבה.

הר"פ חזר לליאזנא והביא את כל הכסף לרבינו הזקן. וברכו רבינו הזקן שתהי' אצלו תורה וגדולה. הר"פ ביקש עוד דבר, ועל זה לא ענה רבינו הזקן.

טז. וממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר60, שהר"פ הי' חוזר ורושם הנחות על מאמרי רבינו הזקן – נוסף על אדמו"ר האמצעי, אחיו ר' משה, ודודם מהרי"ל.

הנחות של הר"פ הם בדקדוק גדול ביותר, כי הי' דייקן גדול, ודקדק לרשום התיבות כלשון אדה"ז ממש, ועד כדי כך, שאם אדה"ז הי' אומר איזה דברים פעמיים (בעת התלהבות ודביקות בקודש), בא גם הכפל בהנחת הר"פ. וכאשר אדה"ז הי' מתגלגל על הרצפה בעת אמירת המאמר מרוב דביקותו, הי' הר"פ מתכופף ומרכין את ראשו לשמוע התיבות שיוצאים מפה קדשו, ובמקום שלא שמע איזה תיבות, הי' משאיר מקום חלק, להורות שכאן חסר משהו61.

ולכן, בין ההנחות על מאמרי אדמו"ר הזקן – סומכים ביותר על הנחות הר"פ.

יז. בא' ממאמרי אדמו"ר הזקן שבהנחות הר"פ ז"ל, איתא62:

וידינו63

פרושות כנשרי שמים ורגלנו קלות כאילות64. הנה כתיב65 דרך הנשר בשמים, שע"י פרישת כנפיו עולה הגבה למעלה. וענינו בעבודת האדם הו"ע אהבה ויראה, שנקראים גדפין, שעל ידם פרחא לעילא66, שהו"ע העלי' השמימה. אמנם, כיון שהאהבה ויראה באים ע"י התבוננות השכל, ה"ה בהגבלה. ולמעלה מזה הו"ע ורגלינו קלות כאילות, שרגל הו"ע הקבלת עול, ועי"ז דוקא נעשה ענין המרוצה67 באופן של בלי גבול.

* * *

יח. בתפלת מנחה דיום הש"ק זה מתחילים לקרוא פרשת "ויקהל משה".

ואיתא על זה במדרש68: "אמר הקב"ה (למשה) עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה".

ומבואר בכ"מ69, שעיקר עסק התורה ביום השבת צ"ל בפנימיות התורה, כי, יום השבת הוא למעלה מענין הבירורים (בורר בשבת אסור), ולכן צ"ל עיקר הלימוד בפנימיות התורה, שהיא עץ החיים, אילנא דחיי, למעלה מעץ הדעת שהוא אילנא דטוב ורע שקשור עם לימוד איסור והיתר כו'70.

ולכן, יש לעורר ע"ד לימוד דא"ח ביום הש"ק.

כשבאים לבית-הכנסת בשעה התשיעית בבוקר, צריכים למצוא את הקהל לומד חסידות.

– תלמידי הישיבה, מתחילים לימוד החסידות עוד לפנ"ז, ע"פ סדרי הישיבה, אבל בעלי-בתים, צריכים לבוא לכל-הפחות בשעה התשיעית ללמוד חסידות71.