בס"ד. שיחת ש"פ וישב, מבה"ח טבת, ה'תשי"א.

בלתי מוגה

א. ביום הש"ק זה – כמה ענינים:

לכל לראש – שבת מברכים טבת, ובזה גופא – קביעותו בשנה זו1 (כברוב השנים) בין י"ט כסלו לחנוכה.

וכיון שמיום השבת מתברכין כולהו יומין2, כל ימי השבוע הבא – נכלל ביום השבת גם ראש חודש טבת, ובמילא גם כל חודש טבת, כיון שר"ח הוא לא רק תחלת החודש, אלא גם ה"ראש" דכל החודש, שכולל את החיות דכל ימי החודש, כמו ראש השנה, שכולל את החיות של כל השנה3 (כמדובר לעיל4).

ונוסף לזה, ישנם ביום הש"ק זה – בהשגחה פרטית – כמה עניני שמחה דבני-ישראל, "אידישע שמחות"5.

ב. ויש לבאר תוכן הענין שמיום השבת מתברכין כולהו יומין:

ובהקדם שלפעמים מבואר שג' הימים שלפני השבת וג' הימים שלאחרי השבת שייכים ליום השבת6, אבל לפעמים מבואר שכל ימי השבוע שייכים ליום השבת שלפניהם שמיני' מתברכין כולהו יומין, כל ימי השבוע2.

ויתירה מזה, שהחיות דכל ימי השבוע נמשכת מיום השבת – כפי שמפרש האוה"ח הקדוש7 מ"ש8 "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", ולא "ב.ששת ימים"9, "כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים .. ובאמצעות יום שבת משפיע בכללות העולמות רוח המקיימת עוד ששת ימים .. כי מציאות השבת בעולם היא קיומו כו'".

וביאור הענין והמוסר-השכל בעבודת האדם:

עיקר התעסקות האדם במשך ימי השבוע היא בעניני הרשות שאינם עניני קדושה10, ל"ט מלאכות דעובדין דחול, שבהם נעשית עבודת האדם (שלא יהי' באופן של נהמא דכיסופא11) בבירור וזיכוך עניני הרשות והעלאתם לקדושה, שעי"ז נעשית גם עבודת ששת ימי החול מצוה, כלשון הכתוב12 "ששת ימים תעבוד", לשון ציווי13.

והנתינת-כח לעבודת ששת ימי החול בבירור עניני הרשות והעלאתם לקדושה, היא, מיום השבת, שמוקדש כולו לתורה ועבודה (תפלה), "כולו לה'"14, וממנו לוקחים כח על כל ימי השבוע, להמשיך הקדושה גם בעניני הרשות (כמבואר בחסידות15 בתוכן ענין ההבדלה).

ג. ועד"ז בנוגע לשבת מברכים חודש טבת, שממנו נמשכת ברכה וחיות על (כל ימי השבוע, גם) ר"ח טבת שכולל כל ימי חודש טבת:

חודש טבת הוא "ירח שהגוף נהנה מן הגוף"16.

וענינו בעבודת האדם – בנוגע לעבודת הגוף:

ובהקדם המדובר לעיל17 שהמצוות ניתנו לנשמות בגוף ובשביל הגוף דוקא, ולכן עיקר החיוב דקיום המצוות הוא המעשה, גוף המצוה, שהרי, אם כיון כל הכוונות ולא עשה את מעשה המצוה, לא יצא י"ח (ולא זו בלבד שלא קיים המצוה, אלא גם עבר עבירה בכך שביטל מצות עשה), ואם עשה את מעשה המצוה ללא כוונת המצוה, נשמת המצוה, אף שיקבל עונש על העדר כוונת המצוה, מ"מ, יצא י"ח קיום המצוה (שלכן חייב בברכת המצוה, ועונים אמן על ברכתו).

ובנוגע לאופן עבודת הגוף – ידועה תורת הבעש"ט18 על הפסוק19 "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו", שאין להשאיר את הגוף במעמדו ומצבו כפי ש"רובץ תחת משאו" (המשא דתומ"צ), ולשברו ע"י תעניות וסיגופים, אלא "עזוב תעזוב עמו", שהעבודה צריכה להיות עם הגוף דוקא, לבררו ולזככו.

ובהדגשה יתירה בנוגע לחודש טבת – כי, תקופת טבת היא תקופת הקור, שמורה על העדר החמימות והחיות דקדושה (היפך מתקופת תמוז, תקופת החום, שמורה על החמימות והחיות דקדושה20), כך, שמעמד ומצב הגוף הוא בתכלית הירידה, ואעפ"כ, גם במעמד ובמצב זה אין להשאיר את הגוף "רובץ תחת משאו", אלא צריכים לעבוד עם הגוף, לבררו ולזככו, ועד שעבודת הגוף תהי' באופן ש"הגוף נהנה".

ואף שהעיקר הוא עבודת הגוף, מ"מ, הנתינת-כח לעבודת הגוף נמשכת ע"י הנשמה – ע"ד הנתינת-כח לעבודת ימי החול (בדוגמת הגוף) מיום השבת (בדוגמת הנשמה).

ד. ויש לבאר דוגמת זה בכללות עם ישראל ובכללות חיי האדם – שהרי הענין דמיני' מתברכין כולהו יומין ישנו בכל הדרגות דעולם שנה ונפש:

כללות עם ישראל נחלקים לב' סוגים, ישכר וזבולון, כמ"ש "שמח זבולון בצאתך וישכר באוהליך"21, שהם בדוגמת שבת וחול: ישכר העוסקים בתורה הם בדוגמת שבת, וזבולון שעוסקים בעניני העולם הם בדוגמת ימי החול. וכשם שהנתינת-כח לכל ימי השבוע נמשכת מיום השבת, כך גם הנתינת-כח לזבולון לעסוק ולהצליח בפרנסה היא ע"י ישכר, היינו, ש"שמח זבולון בצאתך" הוא עי"ז ש"ישכר באוהליך".

כלומר: אף שפרנסתו של ישכר נעשית ע"י זבולון ("זבולון .. יוצא לפרקמטיא .. ומשתכר ונותן לתוך פיו של ישכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולון לישכר, שתורתו של ישכר ע"י זבולון היתה"22), כשם שהאכילה דשבת היא ע"י הטירחא דכל ימי השבוע ("מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"23), וכדאיתא בזהר24 "אינון חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט לית לון אלא מה דיהבין להון אינון חולין (עמי הארץ), כגוונא דיום השבת דלית לי' אלא מה דמתקנין לי' ביומא דחול" – הרי, ההתעסקות של זבולון בפרנסה היא ע"י הנתינת-כח שמקבל מישכר, כשם שהנתינת-כח לימי החול היא מיום השבת.

ודוגמתו בכללות חיי האדם – שנחלקים לב' סוגים, עד גיל עשרים ולאחרי גיל עשרים, שהם בדוגמת שבת וחול: עד גיל עשרים ("בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה .. בן חמש עשרה לגמרא"25) עיקר ההתעסקות היא בתורה ועבודה – בדוגמת יום השבת, ולאחרי גיל עשרים ("בן עשרים לרדוף"25) מתחילה ההתעסקות בעניני העולם – בדוגמת ימי החול. והנתינת-כח לעבודה בעולם לאחרי גיל עשרים שנה, היא, מההתעסקות בתורה ועבודה עד גיל עשרים שנה, בדוגמת הנתינת-כח לימי החול מיום השבת.

*

ה. האמור לעיל בנוגע לכללות חיי האדם, שהנתינת-כח לעבודה בעולם היא מהשנים שבהם היתה עיקר ההתעסקות בתורה ועבודה – מודגש בהנהגתו של יעקב26:

על הפסוק27 "וישכב במקום ההוא" איתא במדרש28 "כאן שכב, אבל כל י"ד שנה שהי' טמון בבית עבר לא שכב", ופירוש נוסף, "כאן שכב, אבל כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב" (כמ"ש29 "ותדד שנתי מעיני", ויתירה מזה – ש"לא שכב").

ולכאורה אינו מובן: בשלמא "כל י"ד שנה שהי' טמון בבית עבר", "לא שכב" משום שהי' עוסק בתורה, אבל "כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן", לשם מה התייגע ומסר נפשו עד כדי כך ש"לא שכב"?!

וההסברה בזה – שיגיעתו של יעקב עד כדי מס"נ ש"לא שכב", בודאי לא היתה בשביל השמירה על צאן לבן30, אלא בשביל עבודת הבירורים, בירור ניצוצות הקדושה שבעניני העולם שהיו בבית לבן, שבשביל זה הוצרך להיות ער במשך כל הזמן ("לא שכב"), כדי להתגבר על לבן שהתנגד לפעולת יעקב בעבודת הבירורים.

לבן טען ליעקב אבינו (וכך טוענים יורשי לבן שבכל דור לנכדיו של יעקב) "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני"31:

בשלמא אתה (יעקב) בעצמך – יהודי זקן ששייך לדור הישן – יכול להתנהג כרצונך, ללמוד תורה יומם ולילה, אבל מה רצונך מהילדים?! הילדים הצעירים שנמצאים בזמן מודרני – טוען לבן – שייכים לי, "הבנות בנותי והבנים בני", ולמה הנך עושה אותם בעלי-מום ("קאַליקעס") שלא יוכלו להתאים את עצמם להנהגת העולם?! רצונך ללמדם יהדות – מהיכי תיתי, אבל, עליך לעשות זאת בצורה מודרנית, במיתודות חדישות, ולא לעשותם "בטלנים"!

ועד"ז – ממשיך לטעון – "הצאן צאני": בנוגע לתורה ותפלה – אינני מתערב, אבל עניני מסחר, "הצאן" – "צאני", עליך להתנהג בדרכים שלי, דרכים של לבן הארמי, שלא להתחשב באיסורים של רמאות, השגת גבול וכיו"ב, שכן, בהנהגה שלך לעסוק בעניני מסחר ע"פ תורה, קשה "לעשות חיים" ("מאַכן אַ לעבן").

ועל זה מסר יעקב את נפשו כל כ' שנה שהי' בביתו של לבן – "ותדד שנתי מעיני", ועד ש"לא שכב" – לא רק בשביל ענינים רוחניים, כלימוד התורה בבית עבר, אלא גם על ענינים שאודותם טוען לבן ששייכים אליו, "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני", על ענינים אלה מסר יעקב את נפשו (כאמרו "עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך"32) שיהיו ע"פ תורה, שעי"ז יתבררו ניצוצות הקדושה שנמצאים ברשותו של לבן, ויומשך אלקות גם בדברים הגשמיים.

ו. עפ"ז יש לבאר גם המשך דברי המדרש33 – "ומה הי' אומר (כל כ' שנה שלא שכב בביתו של לבן), ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים .. שיר המעלות לדוד לולי ה' שהי' לנו יאמר נא ישראל34, ישראל סבא":

לכאורה אינה מובנת שאלת המדרש "ומה הי' אומר" (מה עשה יעקב בלילות שלא שכב בבית לבן) – הרי הי' עסוק בשמירת צאן לבן?

אלא – כאמור – שבשביל שמירת צאן לבן בודאי לא הי' יעקב מוסר נפשו שלא לשכב כל כ' שנה, כי אם, בשביל בירור ניצוצות הקדושה שבבית לבן.

ועל זה שואל המדרש "מה הי' אומר" – באיזה כח פעל יעקב את עבודת הבירורים, שלא זו בלבד שהענינים התחתונים של לבן הארמי לא פעלו ירידה אצלו, אלא אדרבה, שהעלה אותם לקדושה?

והמענה לזה – "ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים .. לולי ה' שהי' לנו גו'" – בכחו של הקב"ה, כולל גם "שיר המעלות גו' מאין יבוא עזרי"35, שהרגיש שבכחות עצמו ("מיט אייגענע כחות") אי אפשר לפעול מאומה, ורק "מאין" – שמורה על ביטולו לגמרי – "יבוא עזרי"36, "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ"37, שנמשך לו העזר של הקב"ה בעבודת הבירורים, שמגלה בעבודתו שהקב"ה הוא בעה"ב לא רק בעניני שמים, אלא גם בעניני ארץ, בענינים התחתונים של חרן ("חרון אף של מקום בעולם"38), בעולמו של לבן הארמי.

ז. והנתינת-כח לכל זה – הנהגתו "כל י"ד שנה שהי' טמון בבית עבר" ש"לא שכב" מפני שהי' עוסק בתורה:

במשך י"ד שנה שהי' טמון בבית עבר שהוקדשו ללימוד התורה יומם ולילה עד ש"לא שכב" – פעל יעקב בעצמו שכל מציאותו וכל עניניו, גם עניניו הגשמיים, יהיו חדורים בקדושה ואלקות, עד שנעשה מרכבה לאלקות, כמארז"ל39 "האבות הן הן המרכבה", וכמבואר בתניא40 ש"כל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז, ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם".

ובכח זה הי' יכול לצאת לעבוד עבודתו כל כ' שנה שהי' בבית לבן בבירור עניני העולם – שגם בהיותו בבית לבן "הי' אומר ט"ו שיר המעלות", "מאין יבוא עזרי", "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", כאמור, להחדיר אלקות גם בעניני העולם.

*

ח. בנוגע ללימוד התורה קודם הנישואין – פוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה41: "כל מי שדעתו וכח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה, הרי זה לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבע"פ כולה שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה .. שאם ישא אשה תחלה יהיו רחיים בצוארו, פרנסת אשתו ובניו, ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי כ"כ .. ולכן נדחית מפני לימוד זה מצוה רבה של פרי' ורבי' .. ולכן בימיהם שהיו לומדים עם הנערים מבן עשר שנים ואילך חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד שהם הטעמים בדרך קצרה, אם לא הי' נושא כשעברו עליו עשרים שנה הי' עובר על מ"ע של תורה פרו ורבו. ותחלת זמנה הוא מבן שמונה עשרה, כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים (להשלים החמש שנים בתלמוד) בלי טרדה גדולה בטרם יוליד בנים הרבה".

ובביאור דיוק לשון רבינו הזקן בנוגע להשלמת החמש שנים בתלמוד ש"גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים כו'" – יש לומר, שקאי לב' השיטות בפירוש "בן שמונה עשרה לחופה"25, אם הוא בסוף י"ח, י"ח שלמות, שעפ"ז מספיק ב' שנים להשלמת חמש שנים בתלמוד, או שהוא התחלת י"ח, שעפ"ז צריך ג' שנים להשלמת חמש שנים בתלמוד42.

ומזה מוכח לכאורה שענין הנישואין הוא בסתירה ללימוד התורה.

ואעפ"כ, ע"פ תורה ישנו חיוב הן בנוגע ללימוד התורה באופן ד"והגית בו יומם ולילה"43, והן בנוגע לנישואין שהיא "מצוה רבה"44,

[אא"כ "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושוגה בה כבן עזאי ודבק בה כל ימיו", אם "לא נשא אשה אין בידו עון"45. ואעפ"כ, גם בנוגע להנהגת בן עזאי מצינו שזוהי הנהגה באופן של תוהו, ולא באופן של תיקון46],

ועד שמצינו שתלמוד תורה ונישואין הושוו זה לזה – לענין יציאה מארץ ישראל47 ומכירת ספר תורה48.

וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"23, עכצ"ל, שניתנו הכחות הדרושים לכך שענין הנישואין לא יהי' בסתירה ללימוד התורה, וגם לאחרי הנישואין יוכל לקיים מצות תלמוד תורה באופן ד"והגית בו יומם ולילה".

ט. ענין זה מודגש ביותר אצל אלה שמהם תבע הרבי שגם לאחרי הנישואין תהי' ההסתדרות שלהם באהלה של תורה, וכיון שברור שהרבי ישלים את רצונו ("דער רבי וועט געוויס אויספירן"), בודאי שענין הנישואין לא יהי' אצלם בסתירה לתורה.

אלא שעדיין ישנם כאלה ששואלים בנוגע לפרנסה – "מאין יבוא עזרי"?

והמענה לזה – "מאין יבוא עזרי" בניחותא: "אין" הו"ע הביטול, היינו, שצריך לבטל השכל, הטעם ודעת, ולמלא את הציווי של הרבי, ואז "יבוא עזרי", כיון שהרבי ידאג כבר שתומשך השפעתו של הקב"ה בכל המצטרך לו (לא רק ברוחניות, אלא) גם בגשמיות.

– באיזה אופן תהי' ההשפעה ("מאין יבוא עזרי" כפשוטו) אין זה עניננו, אנו צריכים רק למלא את הציווי של הרבי מתוך ביטול, "אין", ועי"ז "יבוא עזרי".

י. כאשר שומעים מהרבי דבר מסויים (ובנדו"ד, בנוגע להסתדרות לאחרי הנישואין באהלה של תורה) צריכים לקבל ולקיים תיכף ומיד, ללא הקדמת ישוב הדעת,

[כשרואים דבר מסויים בספר, אזי יכולה להיות חקירה וישוב הדעת, אבל כאשר שומעים מהרבי, צריכים לקיים תיכף ומיד],

ולאחרי כן, מי שרוצה, יתייגע להבין הדבר גם בשכלו, אבל, אין זה נוגע להקיום בפועל, שצריך להיות תיכף ומיד, ללא נפק"מ אם מבין בשכלו אם לאו.

ובלשון הגמרא49: "בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא", היינו, שלכל לראש צ"ל המעשה בפועל, ואח"כ יכולים לשאול שאלות, שקו"ט כו'.

ישנם כאלה שגם אם יעשו מה שאומרים להם, מ"מ, צריכים תחילה ישוב הדעת, להסביר הדברים לעצמו, לכלה, ולמחותנים מב' הצדדים, ואז יעשו מה שאומרים להם. אבל, האמת היא ש"בדרבנן – בדברי הרבי – עבדינן מעשה", שצ"ל עשיית המעשה תיכף ומיד, ללא הקדמת ישוב הדעת.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם50 אודות שני חסידים של רבינו הזקן שהיו חלוקים באופן עבודתם, אצל א' הי' הסדר מלמטה למעלה, תחילה הפועל ואח"כ ההשגה, ואצל א' הי' הסדר מלמעלה למטה, תחילה הבנה והשגה ואח"כ הפועל. פעם אחת שלח רבינו הזקן שליח לבקש מהם מעות. שניהם צייתו, אלא, שהראשון נתן תיכף ומיד – אומר ועושה; ואילו השני המתין עד שיכנס אל הרבי [והרי אי אפשר להכנס ל"יחידות" רק לאחרי הקדמת הטבילה במקוה וכו' וכו'] לשאול איזה סכום ליתן, ואז יתן כפי שיאמר לו הרבי – ישוב הדעת תחילה ואח"כ הציות.

ועד"ז בנדו"ד: הוא אמנם יקיים מה שאומרים לו, אבל, תחילה צריך לקלוט את הדברים בעשר כחות הנפש שלו, של הכלה, של המחותנים, ולאחרי שיחדרו הדברים בכל עשר כחות כפי שכלולים מעשר, מאה כחות, אזי ילך לטבול במקוה, וימתין עד שהרב חדקוב51 יתן לו להכנס כדי לחזור ולשאול...

ההנהגה הדרושה היא – שכאשר הרבי אומר צריכים לקיים מיד, ללא הקדמת מחשבה וישוב הדעת.

ובסגנון האמור – לקיים את דברי הרבי מתוך ביטול, בחי' אין, ועי"ז יבוא עזרי.

*

יא. ענין הביטול והקבלת עול מרומז גם בהנהגתו של יעקב אבינו בצאתו לחרן52, לאחרי הי"ד שנה שנטמן בבית עבר ועסק בתורה – "ויקח את האבן גו' וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה"53:

לכאורה אינו מובן מהי השייכות של שמן למצבה? – בשביל מצבה צריכים אבן, וכדי שהמצבה תהי' חזקה יותר, יש צורך באבן גדולה יותר, שהיא חומרית יותר – היפך ענין השמן?

והמענה לזה – שכדי שהמצבה תהי' "בית אלקים" ("והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים"54) יש צורך בשמן, שיציאתו מהזית היא ע"י כתישה, שנעשית ברגלים, שזהו"ע הביטול וקבלת עול.

והענין בזה – שביציאתו מבית עבר לאחרי י"ד שנה שעסק בתורה, הוצרך להיות אצלו הענין דכתישת הזית, להניח את העיון וההעמקה בלימוד התורה, ולמלא את השליחות שהוטלה עליו לעסוק בבירור העולם55.

יב. ומזה למדים הוראה שנוגעת במיוחד לבני תורה כשיוצאים לעולם:

כיון שבשנות צעירותו למד תורה אדעתא דנפשי',

– שהרי, אם רב ששת הי' יכול ללמוד "אדעתא דנפשי'", כאמרו "חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי", "בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי"56, בודאי יכול גם הוא ללמוד "אדעתא דנפשי'" –

הרי, כשאומרים לו שצריכים ללמוד עם ילד יהודי אל"ף בי"ת, עברי, או חומש עם רש"י – טוען הוא, שבשביל זה צריכים לפנות ל"מלמד דרדקי", ואילו הוא צריך לשגשג בלימוד התורה ("שטייגן אין לערנען")!

בשעתו אמר לו ראש-הישיבה שיש לו ראש טוב, בלי עין הרע... וכיון שכן, צריך לנצל את זמנו להתייגע בלימוד התורה, לחדש חידושים בתורה, ועד לחידושים כאלה שאפילו משה רבינו לא יבין... – כפי שמצינו בגמרא57 שכשהראה הקב"ה למשה את רבי עקיבא שדורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, "לא הי' (משה) יודע מה הן אומרים", ו"תשש כחו", עד שהגיע לדבר אחד שאודותיו אמר רבי עקיבא "הלכה למשה מסיני", ואז "נתיישבה דעתו".

ועל זה באה ההוראה מפעולתו של יעקב "ויצוק שמן על ראשה" – ליקח את ה"זית" שמלא וגדוש ב"לומדות", שיעורים בתורה למיגרס ולעיונא וכו', ולכתוש אותו, שזהו"ע הביטול וקב"ע, וללמוד עם ילד יהודי אל"ף בי"ת וכו'.

יג. צריכים לפעול ולהשפיע על הסביבה כולה גם בענינים פשוטים, כמו שמירת שבת וכיו"ב.

כשרואים חנות של יהודי שפתוחה בשבת, צריכים לדבר עם הבעה"ב ולפעול עליו לסגור את החנות בשבת, ולא לחפש תירוצים שונים – שזהו תפקידו של הרב, השוחט או המלמד, שכיון שהם מקבלים תשלום עבור ענינים כאלה, צריכים הם לדאוג לכך, אבל הוא, אין זה ענינו; או שהדיבור שלו בלאה"כ לא יפעל פעולתו – מלבד העובדה שהלה יסתכל עליו כ"בטלן"... וכדי לפעול הפעולה דשמירת שבת, יש צורך שידבר עמו הרב דוקא, שבקי בהלכות שבת, ויכול להראות הסימן והסעיף בשו"ע שבו נתפרש האיסור בנוגע לכל פרט ופרט.

משל למה הדבר דומה – לאדם הרואה שריפה, ומכבי האש מתמהמהים לבוא כיון שישנים... הרי בודאי לא יטען שהוא לא יעשה מאומה, כיון שכיבוי האש צ"ל ע"י "מכבי האש" בעלי הכובעים האדומים דוקא... אלא ישתדל בעצמו לעשות כל מה שביכלתו לכבות השריפה58.

ובפרט לאחרי שהרבי העמיד אותו בקרן אורה ("דער רבי האָט אים באַלויכטן"), צריך הוא למלא רצונו ושליחותו של הרבי להאיר ליהודים אחרים, ובמילא, בראותו שיהודי פותח חנותו בשבת, שעי"ז מוסיף חושך, וגורם אסון לעצמו ולסביבתו, מוטלת עליו החובה לעשות כל התלוי בו כדי למנוע זאת.

ונקודת הענין – שהעבודה צריכה להיות מתוך ביטול וקבלת עול, ללא חשבונות, ואז יש תועלת נוספת גם בנוגע לעצמו – שההנהגה עמו לא תהי' ע"פ חשבונות של מדת הדין ("מדת הדין וועט זיך מיט אים ניט פּאָרקען").

*

יד. האמור לעיל בענין הביטול וקבלת עול קשור גם עם הולדת בת:

החילוק בין בן לבת59 – שבן, איש שדרכו לכבוש60, מורה על הנהגה ע"פ שכל, ובת (אשה), "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה"61, מורה על ההנהגה דקבלת עול.

וענינו בעבודה – החילוק בין לימוד התורה לקיום המצוות: לימוד התורה – צ"ל באופן שמבין בשכלו דוקא, ענינו של בן, וקיום המצוות – צ"ל מתוך קבלת עול דוקא, ענינה של בת.

ומבואר בחסידות62 שלעתיד לבוא תתגלה המעלה של בת לגבי בן – שלא זו בלבד שיהי' גם "קול כלה"63 (דלא כבזמן הזה ש"קול באשה ערוה"64), אלא יתירה מזה, ש"נקבה תסובב גבר"65. וההכנה לזה – ע"י העבודה בזמן הזה באופן של קבלת עול, ענינה של בת.

*

טו. כהנ"ל הוא בהדגשה יתירה בימים אלה – בין י"ט כסלו לחנוכה:

ענינו של י"ט כסלו הוא הנצחון של תורת החסידות ונשיאי החסידות – דידן נצח66.

ומזה באים לחנוכה (שהתחלתו בשבעת ימי ההיקף67 די"ט כסלו) – שבו הי' הנצחון על היוונים שרצו "להשכיחם תורתך", "תורתך" דייקא68, היינו, שהסכימו שילמדו תורה סתם, אלא שישכחו ח"ו אודות "נותן התורה", ולא יהי' ניכר שזוהי תורתו של הקב"ה ("תורתך"), והנצחון הוא בכך שלימוד התורה חדור בידיעה והרגש שהתורה היא תורתו של הקב"ה – שענין זה נעשה ע"י לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות69.

וזהו גם תוכן הנס שמצאו פך אחד של שמן שהי' חתום בחותמו של כהן גדול70 – כי, שמן מורה על פנימיות התורה71, תורת החסידות, והכהן גדול (שבחותמו מונח השמן) מורה על רבותינו נשיאינו שבכל דור ודור, עד לנשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר.

ונמצא, שבימים אלה ישנה נתינת-כח מיוחדת לנצחון בכל הענינים שנעשים בשליחות של הרבי בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ועי"ז נזכה שהרבי יוליכנו לאור הגדול של הגאולה האמיתית והשלימה.