בס"ד. משיחת אחרון של פסח, ה'שי"ת*.
א. איתא בגמרא1: "תנו רבנן, בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך כו', נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה".
וביאור הדברים:
"פטירה" – פירושה גם העתקה ממקום למקום, מענין אחד לשני, מסוג עבודה אחד למשנהו, כמו "הפטרה", שהיא פטירה והעתקה מתורה לנביאים2. ועד"ז בנוגע ל"פטירתו של רבי", שפירושה פטירה והעתקה למקום ואופן עבודה נעלה יותר, כמארז"ל3 "צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר4 ילכו מחיל אל חיל", שהולכים ומתעלים בעלי' אחר עלי'.
והחידוש הוא – ש"בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך":
כיון שב"פטירתו של רבי" מתחיל אצלו אופן עבודה שבאין-ערוך לגמרי, יש מקום לחשוב שאין לו עוד שייכות אלינו.
מבהיר זאת רבי בשעת פטירתו באמרו "לבני אני צריך": למרות שעתה הנני עולה לסדר עבודה נעלה לגמרי, מ"מ, הנני זוכר אתכם, ואזכור אתכם בכל מקום בו אהי', ויתירה מזה, גם לי, בהעליות הכי נעלות, נוגעת עבודתכם – "לבני אני צריך", כלומר, לא זו בלבד שהבנים צריכים (זקוקים) לו, אלא יתירה מזה, שהוא צריך לבנים.
ב. ולכן, כל הענינים שבהם הי' נהוג לפנות לרבי, עומדים במקומם – "נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה":
באופן כללי היו באים לרבי (ליחידות) עבור שני סוגי ענינים: תיקון ופרנסה רוחנית. תיקון ופרנסה גשמית (אבל לא חומרית). וכל סוג נחלק לשלשה פרטים – נר שולחן ומטה.
יחידות בנוגע לענינים גשמיים נחלקת לשלשה דברים: בני חיי ומזוני, שהם נר שולחן ומטה: "חיי" – "נר", כמ"ש5 "נר הוי' נשמת אדם". "מזוני" – "שולחן", ו"בני" – "מטה".
וכל הדברים האלה "עומדים במקומם" – גם לאחרי פטירתו יכול רבי לענות, ועונה הוא כמו קודם, ומשפיע עתה כמו קודם.
ועד"ז בנוגע ליחידות בנוגע לענינים רוחניים – שנחלקים לשלשת הסוגים נר שולחן ומטה:
"נר" – קאי על כללות המצוות, כמ"ש6 "כי נר מצוה". "שולחן" – קאי על תורה בפרט, שנוסף על היותה בחינת "לבוש" כשאר המצוות, ה"ה גם בחינת "מזון"7. ונוסף על הענינים הקשורים עם ההנהגה כתיקונה ע"פ התורה (שולחן) ומצוות (נר), ישנו גם תיקון המצב של נפילת האדם שחטא ופגם ועבר את הדרך, משום שנכנסה בו רוח שטות8, ונעשה במדרגת שוכב שהראש הוא בהשוואה לרגל – שמצב זה נכלל ב"מטה". ובפרטיות יותר ה"ז קשור עם תיקון הפגם בעניני שמירת הברית (וכן בשמירת הלשון, הקשורים זב"ז9), ובפרט ח"נ שהם הבדלה כללית בינו ובין ה"א10 – שצריך לתקנם באופן שתהא "מטתו שלימה"11.
וגם ענינים אלה "עומדים במקומם" – שגם במצב של נפילה ופגם לא יחשוב שנותק לגמרי, ואיזה קשר יכול להיות לו עם רבי לאחר פטירתו, אלא עליו לדעת שגם עתה עונה הרבי על שאלות בעניני תיקוני פגמים ונפילת האדם, כמו מקודם12.
ג. יש לשאול על כך:
ידוע שלצורך המענה ב"יחידות" צריך להיות איזו שהיא שייכות להדבר, ולפחות בדקות שבדקות, כהסיפור הידוע בזה מכ"ק אדמו"ר האמצעי13.
וא"כ, בשלמא בעבר, כשהרבי הי' בגוף גשמי בעלמא דין, להיותו בכל זאת מלובש בגוף, שייך עכ"פ בדקות שבדקות, כמסופר על כ"ק אדמו"ר האמצעי, אבל עתה, כיון שאין לו שום שייכות, כיצד יכול הוא לענות על דברים כאלה?
ד. והתירוץ על זה – בהקדמה, שיש מקשין: מה שייך בכלל לבקש מהרבי, הרי זהו"ע של "ממוצע"?
אחרים שואלים זאת בקשר לעניני יראת-שמים. – משולח אחד ("פון היינטיקע משולחים") הי' נוהג שכאשר ביקשוהו למסור "פדיון" בקשר לענינים גשמיים – הי' לוקח, אך "פדיון" בנוגע לענינים רוחניים – לא הי' לוקח, באמרו, שאפילו הקב"ה בעצמו אינו עושה זאת, כמאמר14 "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". –
והמענה על זה:
כשם ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", היינו, לא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה15, אלא "חד" ממש, כך גם ההתקשרות בין חסידים לרבי, שאינה כשני דברים המתאחדים, אלא נעשים "כולא חד" ממש. והרבי אינו "ממוצע מפסיק" כי אם "ממוצע מחבר". ובמילא, אצל חסיד, הוא והרבי והקב"ה – כולא חד.
– לא ראיתי שיאמר כך בפירוש בתורת החסידות, אלא זהו "הרגש", ובמילא, מי שרוצה להרגיש כך – ירגיש, ומי שאינו – איני רוצה להתווכח עמו, יהי לו אשר לו. –
ובמילא אין מקום לקושיא אודות "ממוצע" – מאחר שזהו עצומ"ה בעצמו, כפי שהעמיד עצמו ("ווי ער האָט זיך אַריינגעשטעלט") בגוף.
וע"ד מאמר הזהר16 "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י"17, או כפי שמצינו שבעת השליחות נקרא אפילו מלאך בשם הוי'18, או כפי שאמר משה רבינו: "ונתתי עשב"19.
וכמו כן אין גם מקום לקושיא כיצד עונה הוא ביחס לענינים של מטה וכדומה, כי, הקשר שבין הרבי לחסידים הוא קשר עצמותי ("אַ עצמיות'דיקער פאַרבונד"). ולכן אמר רבי: בכל מקום בו אמצא – לבני אני צריך.
ה. הרבי נמצא אתנו כבעבר. הוא נמצא בחדרו ושומע אותנו מתוועדים כאן.
אם כן, כיצד אנו מתוועדים כאן? – משום שרצונו הוא שנתוועד20.
פעם הפעיל הרבי בחדרו את המיקרופון ושמע את ההתוועדות כאן. גם עתה כן הדבר, ובמדה יתירה כמובן.
ו. בספר חסידים21 מובא שרבנו הקדוש הי' בא בכל ערב שבת בין השמשות לביתו בבגדי שבת, וקידש, ופטר את הרבים22.
גם עתה זמן של בין השמשות לאחר מנחה, ורבנו הקדוש בא לקדש, וגם נשאר ללילה.
ז. בחורף זה נכנסתי פעם לחדר הרבי. הוא ישב נשען על ידו, שקוע במחשבות, ואמר לי שברצונו לנסוע לארץ ישראל. אמרתי לרבי: כיצד אפשר לנסוע, הרי ישנה כאן עבודה מרובה? חשב מעט ואמר: נו, רעיון יפה23.
במחשבתו כבר הי' בארץ ישראל. עצמות יוסף הובאו לארץ ישראל.
ח. פעם בא חסיד אחד ממקום רחוק וביקש מהרבי שיאמר מאמר חסידות. הרבי ענה לו שהוא אומר חסידות בשבת. נענה החסיד ואמר שכאשר הוא בא לרבי ה"ז אצלו שבת. ואז אמר הרבי חסידות24.
אף עתה, ע"י התקשרות כדבעי, שייך אצל כאו"א בכל יום ובכל עת שיהי' שבת, ורבי בא, מקדש, ופוטר את הרבים, כלומר, שמשפיע בהם כאילו קידשו בעצמם, אבל – יתירה מזה – קידוש עם הכוונות שלו, ובמילא עם הקדושה שלו25.
הוסיפו תגובה