ויאמר גו' מי שם פה לאדם, ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ט

בס"ד. ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

ויאמר הוי' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי הוי'1. ואיתא בירושלמי2 בשעה שברח משה מלפני פרעה נעשה כל האוכלוסין שלו מהם אילמים ומהם חרשים ומהם סומים, אמר לאילמים היכן משה ולא היו מדברים, אמר לחרשים ולא היו שומעין, אמר לסומים ולא היו רואים, הוא שאמר הקב"ה למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש גו'. וזהו שאמר ה' למשה שכיון שכל זה נעשה בשביל הצלתו, הרי פשיטא שגם עכשיו כשילך לפרעה יעשה הקב"ה נס שיצליח בשליחותו. וצריך להבין3, דבשביל הצלת משה לא הי' צורך שכל עבדי פרעה יהיו אלמים חרשים וסומים, שהרי הי' אפשר שיהי' הנס רק באיש אחד, במשה, שלא יהי' נראה להם, ולמה הוצרך להיות הנס בכל עבדי פרעה שיעשו חרשים אלמים וסומים, ומובן שנס באיש אחד הוא נקל יותר מנס בהרבה אנשים. והגם שלגבי' ית' לא שייך ענין קל וקשה, שהרי הוא כל יכול, והכל בהשואה אצלו, מ"מ, הרי מצינו בדרז"ל הלשון קשה לזווגם כקריעת ים סוף4, דכיון שקי"ס הוא נס היוצא מדרכי הטבע לכן הוא קשה, והיינו, דהגם שלגבי' ית' הכל הוא בהשואה, מ"מ, כיון שעלה ברצונו שתהי' הנהגת העולם בדרך הטבע, לכן הנה הנס שהוא שינוי הטבע, הו"ע קשה כביכול. ומזה מובן שבענין הניסים גופא יש ג"כ הפרש אם הוא נס קטן או גדול, וכל מה שהנס גדול יותר, הרי הוא קשה יותר, וכלשון רז"ל5 נס בתוך נס. וכמובן גם מכללות הענין דהמשכת גילוי אלקות בעולם שנעשה ע"י עבודת האדם לקונו דוקא, כי האלקות שיש בעולם מצד עצמו הוא בהעלם והסתר, ובכדי שיהי' גילוי אלקות צריך להיות ענין של עבודה דוקא, והיינו, דהגם שענין גילוי אלקות הוא תכלית כוונת הבריאה, מ"מ צריך לזה עבודה דוקא. ודוגמתו הו"ע הנהגה טבעית והנהגה ניסית, שהחיות האלקי שלצורך העולמות, כמ"ש יום ולילה לא ישבותו6, נמשך מעצמו גם בלי עבודה, והו"ע הנהגת הטבע שאין צריך לזה עבודה. אך כדי שיהי' גילוי אלקות בעולם, שהו"ע הנהגה ניסית, הנה על זה צריך עבודה דוקא, והיינו לפי שזהו ענין קשה, ולכן צריך על זה עבודה ויגיעה. וכמו"כ בענין הניסים גופא, הנה כל מה שהנס גדול יותר צריך לזה עבודה יותר. ומכל זה מובן שהנס בכמה אנשים הוא קשה יותר מהנס באיש אחד. ועפ"ז יוקשה, למה הוצרך שיהיו כולם אלמים חרשים ועורים, הרי הי' יכול להיות הנס רק במשה לבד. ועוד צריך להבין7, דמלשון הפסוק מי שם פה לאדם משמע שנעשה נס למשה שהתחיל לדבר, ובאמת מצינו שגם לאחרי כן אמר משה ואני ערל שפתים8, וכן איתא במדרש9 עה"פ10 אלה הדברים אשר דיבר משה, מנין לו דיבור למשה, והלא הי' כבד פה וכבד לשון11, אלא שבמ"ת נתרפא משה. ועכצ"ל שאופן הליכתו לפרעה הי' באחד משתי פנים, או שבשעה זו שהי' אצל פרעה דיבר בטוב (אע"פ שקודם הליכתו לפרעה וגם אח"כ הי' ערל שפתים), או שגם בשעה זו גופא הי' כבד פה וכבד לשון, ומ"מ נשמעו דבריו אצל פרעה. ולב' האופנים הרי זה נס גדול יותר מאשר אילו נתרפא לגמרי, שאף שהי' כבד פה כו', מ"מ הצליח. וצריך להבין, מהו הטעם שהוצרך להיות נס גדול יותר, והרי הי' יכול להתרפאות מיד.

ב) והענין הוא, דהנה, מ"ש מי שם פה לָאדם, בלמ"ד קמוצה, הרי זה כמו האדם, בה"א הידיעה, כמבואר בתו"א12 שרומז על האדם הידוע, דהיינו אדם העליון, כמ"ש13 ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. אמנם, הא גופא צריך ביאור, הרי אין לו דמות כו'14, ואיך שייך לומר עליו כמראה אדם. אך הענין הוא, שיש ב' מיני המשכות, ממכ"ע וסוכ"ע. הנה בחי' סוכ"ע היא באופן שאין לו דמות, אמנם בחי' ממכ"ע נקרא כמראה אדם15. וב' ענינים אלו כמו שהם למעלה אצלו ית' הם בתכלית היחוד, שלכן נכללים בשם אחד, הקב"ה, דקדוש הוא מלשון הבדלה, דקאי על בחי' הסובב, וברוך הוא מלשון ברכה והמשכה, דקאי על ממלא, שהם ב' הפכים, ואעפ"כ נכללים בשם אחד.

וביאור ענין בחי' ממלא וסובב, הנה קדוש קאי על בחי' סובב כל עלמין, ואין הכוונה על עצם בחי' הסובב כפי שהוא מובדל לגמרי מעולמות, שהרי עצם בחי' הסובב נקרא קדש מלה בגרמי'16, משא"כ קדוש בוא"ו, הרי הוא"ו מורה על ענין ההמשכה, אלא שההמשכה הוא בדרך הבדלה, והוא בחי' הקו (עצם הקו) כמו שהוא מובדל מעולמות. ומזה נמשך גם בחי' ברוך, דקאי על בחי' ממלא, שהו"ע המשכת קו קצר ומצומצם לפי ערך העולמות. וענין ב' המשכות אלו כפי שהם פועלים פעולתם בנבראים, הנה מצד בחי' הסובב נעשה המשכת הבלי גבול. ואין הכוונה על בל"ג ממש, שהרי המשכה זו היא מבחי' קדוש בוא"ו, ולא מבחי' קדש מלה בגרמי', אלא הכוונה על המשכת הבל"ג כפי שהוא בגדר ההגבלה, וע"ד מ"ש17 והי' מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, היינו, שהוא בגדר מספר והתחלקות, ומ"מ לא יספר, וכמו חול הים שהוא בגדר התחלקות, שכל גרגיר הוא נבדל מחבירו, והוא גם בגדר מספר, שהרי כשנותנים גרגירי חול בכלי אזי אפשר לספור כמה גרגירי חול נמצאים בהכלי, ומ"מ, כולם ביחד הם בלי מספר. ובעומק יותר, הנה גם גוש עפר שאינו בהתחלקות ומספר, מ"מ, הרי הוא בגדר התחלקות ומספר, שהרי כשיוציאו המים שבתוכו אזי יהיו ריבוי גרגירי חול, ורק מצד המים שבתוכו הרי הוא בלי התחלקות ומספר, וא"כ הרי זה דוגמא להמשכת הבל"ג כפי שהוא בגדר הגבלה. ועד"ז מצינו גם במלאכים, דאיתא בגמרא18 אלף אלפים גו' ורבוא רבבן19 מספר גדוד אחד, ולגדודיו אין מספר, והיינו, שהם בגדר התחלקות, שהרי כל גדוד נבדל מחבירו, והם גם בגדר מספר, שהרי בכל גדוד יש מספר למלאכים שבו, אלא שלגדודיו אין מספר. וכל זה הוא בהמשכה שמצד בחי' הסובב. אמנם ההמשכה שמצד בחי' ממלא היא בהגבלה ממש, וכמובן ממארז"ל20 מה הנשמה ממלאה את הגוף כו', והרי ע"י הגבלות הגוף אפשר למדוד גם את עניני הנשמה המתלבשים בהגוף.

ג) אמנם עצמותו ומהותו ית' הוא למעלה מב' ההמשכות הנ"ל, לא רק מבחי' ממלא, אלא גם מבחי' סובב, שהרי גם הסובב הוא בגדר הגבלה והתחלקות כנ"ל, ואילו הוא ית' הוא אין סוף ואחדות פשוטה, והיינו, שענין האחדות שולל ריבוי, וענין הפשיטות שולל התחלקות, וא"כ מובן שהוא ית' למעלה מבחי' הסובב. וזהו גם מ"ש21 כי לא מחשבותי מחשבותיכם. דהנה ידוע בענין המחשבה ודיבור, שהנבראים דעלמא דאתכסיא נתהוו מבחי' המחשבה, ובשרשו הוא בחי' הסובב. ועז"נ כי לא מחשבותי מחשבותיכם, שהוא ית' למעלה גם מבחי' המחשבה, היינו למעלה מבחי' הסובב. ולכן לא מחשבותי מחשבותיכם, שמחשבת האדם היא באופן שהאדם נתפס במחשבתו, דבשעה שמחשב בשכלו בענין שנים אוחזין בטלית, אינו יכול לחשוב בענין המחליף פרה בחמור, אבל הוא ית' אינו נתפס בהמחשבה, והיינו לפי שהמחשבה אינה בערכו כלל, ולכן אינו נתפס בזה. והגם שמצד אחד הרי המחשבה שלמעלה יש לה קירוב ויחס להעצמות יותר מיחס מחשבת האדם להאדם, שזהו עוד פירוש במ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם, שמחשבת האדם לא תפעל מאומה, והיינו, שהאדם פועל רק ע"י דיבור ומעשה, ועם היות שגם הדיבור והמעשה אינם פועלים להוות יש מאין, הנה זהו לפי שיש מאין הוא רק בחיק הבורא, אבל ענין יש מיש נעשה ע"י דיבור ומעשה האדם, וכמו אמר מלכא עקר טורא22, בדבר מלך שלטון23. אך מחשבת האדם לא תפעול מאומה. משא"כ למעלה הרי המחשבה מהוה יש מאין, וכמארז"ל24 שבמחשבה אחת נבראו כל העולמות, והיינו, לפי שהמחשבה היא מיוחדת עמו, ולכן, כשם שהוא ית' מהוה יש מאין, כך גם מחשבתו מהוה יש מאין. ואע"פ שע"י מחשבתו ית' נעשה ענין ההתהוות, מ"מ, אינו נתפס כלל במחשבתו, והיא באין ערוך אליו כלל, וכנ"ל שגם בחי' הסובב אין ערוך אליו ית' כלל.

ד) והנה מאחר שבחי' ממלא וסובב הם באין ערוך כלל, הרי צריך להמשיכם, והמשכתם היא ע"י עבודת נש"י בקיום התומ"צ, וכמ"ש25 ועשיתם אותם, אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, והיינו, שע"י עבודת נש"י בקיום התומ"צ, רמ"ח פקודין שהם כנגד רמ"ח אברין דמלכא26, נעשה בנין רמ"ח אברין דמלכא27, בחי' כמראה אדם. והטעם שענין זה נעשה ע"י עבודת ישראל דוקא, הרי זה לפי שישראל הם בחי' לי ראש28, ותחלת ההמשכה היא במוחין שבראש.

והענין בזה, דהנה, כללות העבודה היא עבודת הק"ש, כידוע שבק"ש יש רמ"ח תיבין כנגד רמ"ח מ"ע29, וכמשנ"ת בהמאמרים שלפנ"ז30, שכללות העבודה דק"ש הו"ע המס"נ, ומזה נמשך המס"נ לכל מצוה ומצוה בפרט. וע"י המס"נ דק"ש נעשית ההמשכה בבחי' המוחין שבראש, שזהו שלאחרי העבודה למסור נפשו באחד אומרים והיו הדברים האלה גו' ודברת בם31, דקאי על התורה32, בחי' מוחין, והיינו, שבכדי שתהי' ההמשכה במוחין צריך להיות הקדמת המס"נ. וטעם הדבר הוא לפי שעצמותו ומהותו ית' הוא למעלה מבחי' המוחין כנ"ל, ולכן כדי להמשיך את המוחין מבחי' שלמעלה מהמוחין, הרי זה ע"י עבודת המס"נ. ובפרט בכדי לפעול בבחי' המוחין העלאה לבחי' שלמעלה מהמוחין, ע"ד דוד שהי' מחבר תורה בהקב"ה33, הנה לזה צריך בחי' המס"נ. ועוד זאת, שבראש גופא הנה מלבד המוחין יש ג"כ הגולגולת, וההפרש ביניהם, שבמוחין יש התחלקות, שהרי אין דיעותיהם שוות34, משא"כ בגולגולת כולם שוים. וכמו"כ הוא גם במבנה הרוחני, שגולגולת הוא בחי' הרצון, ובזה כולם שוים. והמשכת בחי' גלגלתא הוא ע"י העבודה דרעו"ד שלמעלה מטו"ד, שבזה כולם שוים, מקטן שבקטנים עד הגדול שבגדולים. וכמו שמצינו גבי העבודה דר"ה, דכתיב35 אתם נצבים היום (יומא דינא רבא36) כולכם גו' ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך, שכולל כולם ביחד37, והיינו, לפי שהעבודה דר"ה היא העבודה דרעו"ד שלמעלה מטו"ד, ובזה כולם שוים. וע"י העבודה דרעו"ד נעשה המשכת בחי' הגולגולת.

וכמו"כ צריך להמשיך בנין כל הספירות ע"י העבודה למטה, והיינו, שע"י עשיית הצדקה וחסד נעשה בנין מדת החסד, וע"י העבודה בבחי' הגבורות, איזהו גבור הכובש את יצרו38, נעשה בנין מדת הגבורה, וע"י התעוררות רחמים רבים, כמבואר בתניא39 בענין וישק יעקב לרחל גו' ויבך40, נעשה בנין מדת הת"ת. וכמו"כ הוא גם בבנין נו"ה שהם לבר מגופא, שכאשר האהוי"ר מתעלמים, אזי צריכה להיות העבודה בנו"ה דלבר מגופא, ובזה גופא יש ב' בחינות, נצח והוד, דענין הנצח הוא שכאשר האהוי"ר מתעלמים אצלו לאחרי התפלה (כפי שרואים גם בעובדי הוי' כדבעי שלאחרי התפלה מתעלמים האהוי"ר), אזי צריך לעורר בחי' הנצח שבנפשו שלא יתפעל משום מניעות, שכל המניעות לא יהיו נוגעים לו (עס זאָל אים ניט אָנרירן) כלל, ויעבוד עבודתו בלי שום שינוי כלל, ועי"ז הוא בונה את מדת הנצח שלמעלה, נצח ישראל לא ישקר41, ואני הוי' לא שניתי42. וענין ההוד היא העבודה באופן של הודאה, דהנה, שכל הוא מציאות, ומה שהוא למעלה מהמציאות אין השכל יכול להשיג, והיינו, שהשכל יכול רק להשיג שאינו שייך להשיג מה שלמעלה ממציאות, אבל אינו יכול לתפוס ענין זה, ועל זה הו"ע ההודאה, שמודה בשכלו אף שאינו משיג. וע"י העבודה בבחי' הודאה נבנית ספירת ההוד שלמעלה. וע"י עבודה בבחי' היסוד, שהו"ע ההתקשרות שמקשר כל עניניו באלקות, וכידוע שיסוד כולל כל רמ"ח האברים, והו"ע ההתקשרות בכל אבריו כו', הנה עי"ז נבנית ספירת היסוד שלמעלה, וע"י לימוד התורה בפה, כדרשת רז"ל43 עה"פ44 חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפה, ובפרט בתושבע"פ שהיא בחי' המלכות45, הנה עי"ז נבנית ספירת המלכות שלמעלה.

ה) והנה המשכת כללות ההשתלשלות, ובפרטיות הו"ע עולמות בי"ע, היא מבחי' המלכות, כידוע שמלכות דאצילות נעשה כתר ועתיק לבי"ע46. ועז"נ מי שם פה לאדם גו' הלא אנכי הוי', שבכדי שיהי' הגילוי לבי"ע ע"י המלכות, שזהו"ע פה לאדם העליון, דהיינו בחי' מלכות דאצילות, הנה מצד כללות ענין הספירות דאצילות אי אפשר להיות הירידה לבי"ע, כי אם מצד בחי' הכתר דוקא, שזהו אומרו הלא אנכי הוי', היינו, בחי' העצמות שלמעלה מכל הספירות, ובענין הספירות הוא בחי' הכתר. והענין בזה, כידוע שהשתלשלות הכתרים זה מזה47, ולכן, בחי' המלכות שנעשית כתר לבי"ע, שרשה הוא מבחי' כתר עליון, דכתר עליון איהו כתר מלכות48 (שזהו שהמלכות נעשית כתר לבי"ע). וזהו"ע השתלשלות הכתרים זה מזה, כידוע שבחי' חכמה דאצילות היא בריחוק מבחי' הכתר יותר מאשר בחי' המלכות, כי המלכות שנעשית כתר לבי"ע יש לה שייכות לכתר עליון יותר מאשר בחי' החכמה. אמנם, בכדי שיהי' הגילוי בבי"ע, צריך להיות תחלה שבירת הקליפות, וכדרשת רז"ל49 עה"פ50 ולאום מלאום יאמץ, שבכדי שיהי' בנין ירושלים צריך להיות תחילה חורבנה של צור. וזהו שנעשו כל האוכלוסין אלמים חרשים וסומים, שהו"ע ביטול הכחות דאדם דקליפה, בכדי שיוכל להיות גילוי אדם דקדושה בבי"ע.

וזהו שכאשר טען משה לא איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, השיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם גו'. דהנה, כשראה משה את תוקף קליפת מצרים, שאל ב' שאלות. הא', איך יכול להיות הגילוי דאצילות בבי"ע שהרי זו ירידה כו', והב', הרי קליפת מצרים היא בתקפה למנוע ולעכב כו'. ועל זה ענה לו הקב"ה ב' תשובות. המענה על שאלה הא' הוא, מי שם פה לאדם גו' הלא אנכי הוי', דשרש הגילוי לבי"ע הוא מבחי' כתר עליון כו'. והמענה על שאלה הב' הוא, מי ישום אלם או חרש גו' או עור, שבכחו ית' לפעול שבירת הקליפות. ומ"ש או פקח, קאי על משה רבינו, כפירוש המדרש51 מי עשה עצמך פקח שתברח מפרעה, דהנה, ע"י משה הי' אח"כ הגילוי דמ"ת, שאז נתרפא, והיינו לפי שעיקר ענינו של משה הוא שהמשיך תורה לישראל, וכיון שזהו עיקר ענינו, לכן הי' בו אז בחי' הדיבור דפה, שהמשיך גילוי אלקות למטה בבי"ע, אבל קודם מ"ת הי' עדיין כבד פה וכבד לשון, אלא שגם בהיותו כבד פה כו', הנה כאשר הוצרך להיות יציאת מצרים, שהתחלתה היתה בשעת בריחת משה מפרעה, אמר לו הקב"ה מי שם פה לאדם, שעי"ז יוכל להיות גילוי מלכות דאצי' לבי"ע כנ"ל, אבל עדיין לא נתרפא עד מ"ת, שאז הי' אצלו בחי' הפה דמלכות להמשיך לבי"ע, שזהו ענין מתן תורה, כמאמר ועל52 תורתך באצילות שלמדתנו בבי"ע53 עד למטה מטה. והנה, כשם שהי' בגאולת מצרים, כך יהי' גם בגאולה העתידה, שהרי גואל ראשון הוא גואל אחרון54, שעל ידו יהי' גילוי פנימיות התורה בבי"ע עד למטה, וכידוע שבשעת מ"ת לא נתגלה כי אם גליא דתורה, ולעתיד יתגלו טעמי תורה55, והו"ע פנימיות התורה שתתגלה ע"י משה, גואל אחרון, והגילוי יהי' למטה, בקרוב ממש.