בס"ד. שיחת* ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשי"ד.
א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין ענין ער"ח ור"ח.
לאחרי המאמר צוה לנגן הניגון "פדה בשלום", כיון שזהו שבת מברכים חודש כסלו.
* * *
ב. אמרו חז"ל1 שלעתיד לבוא יאמרו דוקא ליצחק "כי אתה אבינו"2. וטעם הדבר מבואר בחסידות3 – לפי שענינו של יצחק הוא פחד וביטול, שזהו אחד החידושים של הזמן דלעתיד לבוא (כנ"ל בהמאמר4).
ויש לומר, שלכן מצינו גבי יצחק שבכמה ענינים הי' בדוגמא דלעתיד לבוא. בנוגע לכל האבות אמרו חז"ל5 שהטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, אלא, שאצל כל האבות הי' ה"מעין עולם הבא" רק בענין התענוג, "הטעימן", אבל יצחק הי' כל חייו בדוגמא דלעתיד, כיון שבעת העקידה פרחה נשמתו6 ונמשכה בו נשמה מעלמא דאתי – מעולם הבא.
אבל באמת, לא זו בלבד היא מעלתו של יצחק, כי הענין ד"פרחה נשמתו" מצינו גם אצל אחרים. יש דעות שאצל בן השונמית7 ואצל עוד כמה8 פרחה נשמתם. מעלתו של יצחק היא – שהי' למעלה מהעולם, ומשם לקח והמשיך בעולם, כדלקמן.
ג. על הפסוק9 "ויגדלו הנערים" איתא10 שבשעה שנעשו בני י"ג שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"א (יעקב הלך לבתי מדרשות, ועשו – לעבודה זרה).
ושואלים על זה11: אמרו חז"ל12 שאברהם הי' צריך לחיות מאה ושמונים שנה, אלא שנחסרו חמש שנים משנותיו כדי שלא יראה שעשו נכדו יוצא לתרבות רעה13. ולכאורה בשעה שעשו פירש לע"ז – עדיין חי אברהם, שהרי בלידת יצחק הי' אברהם בן מאת שנה14, ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם15, ונמצא שכאשר עשו נעשה בן י"ג שנה ופירש לע"ז, הי' אברהם בן מאה שבעים ושלש, וא"כ, במשך ב' שנים ראה איך שעשו יוצא לתרבות רעה?
בדעת זקנים מבעלי התוספות16 מתרץ, שב' שנים הנ"ל (שאברהם עדיין חי) חטא במטמוניות. אבל, תירוץ זה אינו מספיק, שהרי, אם היתה אפשרות שיחטא ב' שנים במטמוניות, הי' יכול להיות שיחטא עוד חמש שנים במטמוניות, ולא יצטרכו להחסיר משנותיו של אברהם חמש שנים?
בעשרה מאמרות17 וגם בשם ריב"א9 יש תירוץ נוסף – שהשנים שיצחק המתין18 מהעקידה עד שרבקה תהי' בת ג' שנים ויום אחד, הי' בגן עדן, ושנים אלו לא נימנו במנין שנותיו19. ויש לומר הטעם – לפי שגן עדן הוא למעלה מהזמן דהעולם. ובמילא, בעת לידת יעקב ועשו – עברו מלידת יצחק יותר מששים ושתים שנה, ואעפ"כ הי' מספר שנותיו של יצחק ששים בלבד, כי בהשנים שהי' בגן עדן הי' למעלה מהזמן, ואברהם הי' אז בן מאה ששים ושתים. וכאשר יצחק חזר לעולם ולזמן, לא נימנו ב' שנים אלו בחשבון שנותיו, ולכן הי' בן ששים שנה20.
– יש לפעמים ענין של עלי' למעלה מהזמן, אבל כשחוזרים אח"כ להזמן, ניכר הדבר. וכמו הסיפור21 שהבעש"ט כתב לגיסו ר' גרשון ענין שאירע בפועל לאחרי זמן, והיינו, לפי שהבעש"ט עלה לעולם היצירה כו' ששם נסקר משך הזמן של (עשר או) חמש עשרה שנה בסקירה אחת. אבל ענין זה לא הוציא אותו מהזמן דעולם הזה, ובפרט שגם בשעת העלי' הי' גופו למטה, משא"כ ביצחק.
וענין זה שיצחק הי' בגן עדן – הי' גם לאח"ז בהיותו למטה, כפי שמצינו שיצחק אמר "כריח שדה אשר ברכו הוי'"22, גן עדן23, ולכאורה, מניין ידע? אלא שזכר מהזמן שהי' בגן עדן. ואף שהסדר הוא שבשעה שהנשמה באה מגן עדן למטה בא מלאך וסטרו על פיו24, כדי שלא יבלבל לאופן וסדר העבודה שצ"ל למטה, ודוגמתו כאשר הנשמה צריכה לעלות למעלה עלי' לישכח חיזו דהאי עלמא25, מ"מ, אצל יצחק הי' החידוש שלקח והמשיך את הענינים דגן עדן – למטה.
ד. עפ"ז26 יובן גם המבואר בחסידות27 הטעם שיצחק רצה לברך את עשו, כיון שהסתכל עליו מלמעלה, מצד המקיף – דלכאורה אינו מובן: כשם שיצחק ראה את המקיף, הי' צריך לראות גם את הפנימי, שבו פועל המקיף? וע"פ הנ"ל יובן – דכיון שיצחק הי' למעלה מהזמן, ראה את עשו כמו שהוא לעתיד, לאחר הבירור, היינו, לא במעמד ומצב ד"וישטום עשו את יעקב"28, אלא כפי ש"ורב יעבד צעיר29, באמונה ובלב שלם", כמבואר בהמאמר של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע30.
ועפ"ז יובן גם מה שמצינו בברכת יצחק לעשו, שאף שבתחילה אמר לו "בא אחיך גו' ויקח ברכתך גו' ולך איפוא מה אעשה בני"31, מ"מ ברכו "משמני הארץ יהי' מושבך" (אף שכבר נתן ליעקב "משמני הארץ"32), "זו איטליאה של יון"33 ("קאַלאַבריע"34), שכיון שלא היתה בעולם בשעת ברכת יצחק, כמארז"ל35 "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כו'", לא נתנה יצחק ליעקב, ולכן הי' יכול לתתה לעשו36 – דלכאורה קשה: איך הי' יכול יצחק לתת לעשו איטליא של יון שלא היתה בעולם עדיין, הרי זה תלוי בהפלוגתא37 אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם?!
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) כאשר יוצאים ידי-חובת סעודה שלישית בדברי תורה38, הנה כאשר אומרים "אַ אייגענע תורה", יכול לבוא מישהו במוצאי שבת ולהפריך את ה"תורה", ונמצא, שנשארים ללא סעודה שלישית... ולכן מוטב ("געזינטער") לצאת י"ח עם חתיכת דג מלוח... או עם אמירת דבר-תורה אמיתי שאי אפשר להפריכו.
ועד"ז בנדו"ד: כיצד הכניס יצחק את עצמו להשאלה אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם; אם יתברר שהדין הוא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ישאר עשו ללא ברכה?!...
וע"פ הנ"ל יובן – דכיון שיצחק הי' למעלה מהזמן, הרי גם איטליא של יון היתה נחשבת אצלו כדבר שכבר בא לעולם.
ה. ויש לבאר ענין זה בעבודה – ובהקדם מאמר רז"ל39 "אין קורין אבות אלא לשלשה", ומבואר בזה40, שיש חילוק בין האבות להשבטים, שמדריגת השבטים, לא אצל כאו"א מישראל צריכים להיות כל המדריגות של כל השבטים, אבל מדריגות האבות, יש אצל כאו"א מישראל המדריגות של כל אחד מהאבות. ולכן אומר כאו"א מישראל "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב"41, כיון שכל אחד מהאבות נותן כח מאופן עבודתו לכאו"א מישראל בעבודתו. ומזה מובן שענין זה שדובר ביצחק שלקח והמשיך מגן עדן בעולם – נוגע לכאו"א מישראל.
ועד"ז מצינו בנוגע לשבת, שמיני' מתברכין כולהו יומין (כל ימי השבוע)42, היינו, שענין השבת הוא למעלה מהזמן (כמו שנתבאר בהמאמר43), וענין זה נוגע לעבודה דכל השבוע.
ולכן צריך להזכיר שבת בכל יום44 – יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכו', שזה נכלל בהמצוה "זכור את יום השבת"45. וכפי שמצינו בשמאי הזקן46 שהי' אומר על כל דבר שהוא לכבוד שבת.
ו. וביאור ענין הנ"ל בעבודה:
כאשר דורשים מיהודי שיתנזר ("אָפּזאָגן זיך") מתאוות ותענוגי עולם הזה, וכל ענינו יהי' "אחת שאלתי וגו' לחזות בנועם הוי' וגו'"47 – טוען הוא, שקשרו אותו דוקא עם הגוף ונפש הבהמית ודוקא בעוה"ז, וא"כ, כיצד יכולים לדרוש ממנו להתנזר מדברים השייכים לתענוגי עוה"ז, ולהתענג רק מ"נועם הוי'", שזהו"ע השייך לעולם הבא, גן עדן וכיו"ב, שרק אז יתגלה הענין ד"לחזות בנועם הוי'"48?
והמענה על זה – שניתן לו הכח ד"אלקי יצחק"49, להתבונן ולהתעמק בהענין דלעתיד לבוא וגן עדן, עד שגם עכשיו יכול להיות אצלו "ראה ריח גו'", היינו, שכל תענוגי עוה"ז, אפילו התענוגים האמיתיים, אינם אלא פסולת מהתענוגים דגן עדן50, וא"כ, כיצד יניח את עיקר התענוג בשביל לקבל את הפסולת? ובפרט שכאשר בטל העיקר, אזי ממילא בטל הטפל, וכל-שכן הפסולת. ולכן צריך להניח ("אַריינטאָן") את כל מחשבתו ("אַלע זיינע געדאַנקען") בהעיקר, אשר, הדרך לזה הוא ע"י ביטול, שענינו בעבודה הוא קבלת עול – ע"ד העלי' לגן עדן, שגם שם צריך להיות ענין הביטול, שעז"נ51 "ובזה הנערה באה אל המלך".
וזהו גם ענינו של יצחק – "פחד יצחק"52 – ביטול וקבלת עול.
ז. עפ"ז יובן גם טעם המנהג בקידושין שהכלה שותקת53. דלכאורה, הן אמת ששתיקה כהודאה54, אבל בכל הענינים טוב יותר האמירה בפירוש, ואעפ"כ, בקידושין מנהג ישראל (תורה היא55) שהכלה שותקת?
אך הביאור בזה: כיצד יכול להיות קירוב פנימי, קירוב עצם אל עצם, שעי"ז נמשך כח האין-סוף ב"דור ישרים יבורך"56 – דוקא ע"י ביטול מוחלט ("פול-שטענדיקער ביטול"). וע"י הביטול נעשה יחוד פנימי, ועד שעי"ז מגיעים להמדריגה ד"אשת חיל עטרת בעלה"57.
הוסיפו תגובה