במדבר אמר בורא העולם לעם ישראל כי יבנו לו מקדש, שקיבל גם את השם 'משכן'. המשכן הכיל רכיבים רבים שדרשו יד אמן: מארון הקודש העשוי זהב, ועד לבדים הרקומים שהיו על קירות המשכן.

אמנים ואמניות רבים תרמו את חלקם, אך בראשם עמדו שני אנשים שמונו על ידי בורא העולם בעצמו.

וכך נאמר בפרשת כי תשא1:

"וידבר ה' אל משה לאמר: ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשׁב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכה. ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועשו את כל אשר צויתיך".

הבה נתוודע מעט לדמותם של האנשים שקיבלו תפקיד מיוחד זה.

בצלאל: בזכות מסירות נפש של סבתא רבה וסבא

לבצלאל, האמן הראשי שקיבל את האחריות על כל הפרוייקט, היה יחוס מכובד מאוד. לא רק שהגוע הגיע ממשפחה מכובדת, הוא גם זכה לתפקידו בשל מעשיהם הטובים של סביו ואביה.

הסבתא רבה שלו הייתה מרים2, אחותו של אהרון ומשה. בתקופה בה נגזר על עם ישראל במצרים להשליך את התינוקות הזכרים אל היאור, הייתה מרים אחת מהמילדות שסיכנו את חייהן וסייעו ליילד ולהסתיר את התינוקות חסרי הישע. כשכר על מסירות נפשה, נולד לה נין חכם שהתמנה לנהל את בניית המשכן3.

סביו של בצלאל היה חור, שעל פי המדרש4 חייו הסתיימו בצורה טראגית כשהוא ניסה לעצור את עם ישראל מבניית עגל הזהב; ההמון הנזעם תקף והרג אותו. כשכר על כך, זכה חור שמכל האמנים הרבים שהתעסקו בבניית המשכן וביצירת כליו, שם נכדו בצלאל מוזכר שוב ושוב.

רב-אמן בעל חכמה אלוקית

לבצלאל היו ידי אמן, ובפסוק הוא מתואר כאדם המלא ב"חכמה, תבונה ודעת." הייתה זו חכמה אלוקית, בזכותה הוא הצליח לכוון לדעתו של בורא העולם, ובזכותה הוא קיבל את השם בצלאל.

כך מסופר במדרש5:

"בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן, ארון וכלים, הלך משה והפך [את הסדר] ואמר לו עשה ארון, כלים ומשכן. אמר לו [בצלאל]: משה רבנו! מנהגו של עולם אדם בונה בית, ואחר כך מכניס לתוכו כלים. אתה אומר עשה לי ארון, וכלים ומשכן. כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן, ארון וכלים?

"אמר לו [משה]: שמא בצל-אל [בצילו של האלוקים] היית וידעת?" כי אכן כך הצטוויתי מפי בורא העולם.

אירוע דומה מעט התרחש כאשר משה הצטווה ליצור את מנורת הזהב6:

"[כ]שאמר לו הקדוש ברוך הוא למעשה 'ועשית מנורת זהב טהור', אמר לו: 'כיצד נעשה אותה?' אמר לו [ה']: 'מקשה תיעשה המנורה.' ואף על פי כן, נתקשה משה, וירד ושכח מעשיה [כיצד להכינה]. עלה ואמר: 'רבוני! כיצד נעשה אותה?' אמר לו: מקשה תיעשה המנורה, ואף על פי כן נתקשה משה, וירד ושכח.

"עלה [שוב] ואמר: 'רבוני! שכחתי אותה.' הראה לו למשה ועוד נתקשה בה. אמר לו: 'וראה – ועשה', עד שנטל משה מנורה של אש והראה לו עשייתה ואף על פי כן נתקשה על משה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה.' ו[אכן] אמר [משה] לבצלאל [ו]מיד עשאה. התחיל תמה ואמר: 'אני כמה פעמים הראה לי הקדוש ברוך הוא ונתקשיתי לעשותה; ואתה שלא ראית עשית מדעתך? בצלאל, בצל אל היית עומד כשהראה לי הקדוש ברוך הוא עשייתה.'"

הרמב"ן, אחד ממפרשי התורה, מסביר7 כי חכמתו של בצלאל הייתה בגדר נס ומתנה מלמעלה, כי במשך עשרות שנים בהם היהודים היו במצרים, לא הייתה להם גישה לחומרים הנדרשים ליצירת המשכן – זהב, כסף ונחושת. העובדה כי בצלאל ידע לקחת מתכות אלו ולהכין מהם את כלי המקדש הפליאה את כולם.

מינויו של בצלאל

למרות שמינויו של בצלאל הגיע מהסמכות העליונה ביותר – בורא העולם בכבודו ובעצמו, המינוי עדיין עבר 'אישור' של בני ישראל. בתלמוד לומדים זאת מהפסוק בו הציג משה רבינו את בצלאל לפני עם ישראל במילים "ראו קרא ה' בשם בצלאל8" והסיקו מכך שלפני שמעניקים לאדם כלשהו משרה ציבורית, יש להתייעץ עם הציבור בנושא.

כך מתאר זאת התלמוד9:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן?! אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?!"

במדרש אחר מופיע10 כי היו בבני-ישראל כאלו שרגנו בהתחלה על המינוי:

"כשירד משה אמר להם לישראל: 'כך אמר לי הקדוש ברוך הוא לעשות לו משכן קרשים מזבח ושולחן'. אמרו לו: 'ומי יעשה כל זאת?' אמר להם: 'בצלאל.' התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: 'לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו'... אמר להם משה: 'אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקדוש ברוך הוא אמר..." וכי בסופו של דבר המינוי היה גם לשביעות רצונם של בני-ישראל.

אהליאב בן אחיסמך

על אהליאב בן אחיסמך לא מופיעים פרטים רבים במדרשים. אנו יודעים כי הוא היה שייך לשבט דן, וכי בדברים מסויימים היו כשרונותיו זהים לאלו של בצלאל ולפיכך שמו הוזכר במפורש בפסוק, בשונה ממאות האמנים והאמניות שעסקו בעבודת המשכן ולא זכו לאיזכור בתורה.

שנים רבות לאחר שאהליאב היה מעורב בהכנת המשכן, נאמר כי אנשים משבט דן זכו להיות מעורבים בבניית בית המקדש. התלמוד מוכיח מכך שבט דן שימר את מורשת האמנות במשך דורות רבים11.

צמד מיוחד

כאמור, בצלאל הגיע ממשפחה מיוחסת של ממש. אהליאב, לעומת זאת, היה בן לשבט דן. דן היה אחד מבני השפחות שנחשבו למשפחות פחותות יותר. התורה מציינת את שמות שניהם כדי להראות שלפני בורא העולם שניהם שווים12.

ואילו הזוהר מציין כי לפי תורת הנסתר, בצלאל מייצג את צד הימין והחסד, ואילו אהליאב מייצג את צד השמאל והגבורה. יחדיו הם היו הצמד המושלם שידעו כיצד לבנות לא רק את החלק הפיזי של המשכן, אלא גם את מהותו הרוחנית.

לא לשכוח גם את הפחות שבשבטים...

לסיום, דברים מעניינים שאמר הרבי:

בתלמוד ירושלמי13 מובא כי בתפילת שמונה-עשרה יש שמונה עשרה ברכות כנגד 18 פעמים בהם מוזכר ציווי אלוקי לבנות את המשכן, המופיעים בפרשת פקודי. ספירה מדוקדקת תגלה כי למעשה מופיעים תשעה-עשר ציוויים בפרשה זו, אך כיוון שהציווי הראשון נאמר רק לבצלאל ולא לאהליאב, אין מונים אותו.

מכך, אומר הרבי14, ניתן ללמוד לקח חשוב: בטרם האדם מתחיל להתפלל, עליו להפגין אהבת ישראל ולהתחבר לכל יהודי, גם לאדם עליו נאמר כי הוא 'הפחות שבשבטים'. לפיכך, רק כאשר בצלאל ואהליאב התחברו ביחד, ניתן למנות את הציווי האלוקי ולהתפלל כפי שצריך.