אספני צדקה ההולכים מדלת לדלת הם מחזה רגיל ברוב השכונות היהודיות. בין שהם נציגי מוסדות צדקה או שהם אוספים תרומות לצרכיהם שלהם, הרי לפי הנוהג המסורתי מקדמים את פניהם בברכה, מזמינים אותם לתוך הבית, הם מקבלים כמה דברי עידוד ותרומה, ולאחר מכן ממשיכים בדרכם. עמנו מפורסם בזכות לבבותינו וארנקינו הפתוחים, והדאגה לבני עמנו היא דבר שאנו מתגאים בו.

כשהיינו ילדים היינו נלחמים להגיע לדלת ראשונים כדי לקדם את פני ה"משולחים" (נציגי איסוף כספי הצדקה). הוריי היו נותנים את תרומתם ולאחר מכן הגיע תורנו. היינו נותנים דולר או שניים ומקבלים קבלה בתמורה. המשולחים אף פעם לא רגזו בשל ההכבדה, לעתים היו תמהים או משועשעים נוכח הרצינות שבה התייחסנו לפעולה. אני שמרתי את אוסף הקבלות שלי במגירתי העליונה וזכור לי בבירור כיצד נהגתי להשוות בין הסגנונות השונים של הקבלות שבהן ציידו מוסדות שונים את שליחיהם.

כמובן שהוריי קיוו לנטוע בנו את ההבנה שמתן צדקה הוא פריבילגיה, לא עול, וכי הבחור האומלל הנוקש על דלתך הוא אורח רצוי ולא מטרד.

ישנו מדרש מרתק על פרשת השבוע, המבאר נקודה זו. בניית המשכן מומנה על ידי התרומות הנדיבות של כל היהודים במדבר. גברים, נשים וטף כולם התייצבו בשורה כשהם נלהבים לתרום למטרה הנעלה. הרי בקושי יעלה על הדעת כי למתנות הילדים הייתה משמעות רבה בפרויקט כל כך מפואר כבניית המשכן. למעשה, התורה מספרת כי זמן קצר אחרי גיוס הכספים הראשון, נאלץ משה לסגור את הדלתות כשהוא המום נוכח נדיבותם הספונטנית של בני עמו. לכן, ברור שהם עודדו את הילדים לתרום מסיבות חינוכיות, ולא מתוך כורח המציאות.

המשכן היה בית ה', מקום שאלוקים יוכל לגור בו. היכולת והאחריות לשנות את העולם ולהביא את היסוד הרוחני לתוך חיינו מוטלות על כולנו. אם תחכו זמן רב מדי בטרם תתחילו לחנך את ילדיכם לתרום את תרומתם לחברה, אתם עשויים לגלות שאיחרתם את המועד. לעומת זאת, אם תקדמו את פני ילדיכם ותעודדו אותם לתת ממה שיש להם למען המטרה המשותפת, אזי נסייע להם לגדול ולהפוך לאזרח מתפקד היטב, שיש לו הערכה למתנות שלהם ולנכונותם לשתפו.

אם נוכל לגדל את ילדינו לפי חזון נרחב זה ונדיבות הרוח והלב, נזכה במהרה להשתתף בפרויקט הבנייה הנשגב ביותר, בניין בית המקדש השלישי בירושלים.