כאשר הוזמנתי לפני כמה שבועות להרצות בכנס אירופאי בדאבוס שבשווייץ, וכי אתארח באותו מלון יוקרה בו התארחו מנהיגי הכלכלה העולמית (כולל הנשיא לשעבר, ביל קלינטון) לוועידת הפסגה הכלכלית לפני שנים מספר, ידעתי שאין מצב שאסרב להזמנה. סוף-השבוע אורגן על ידי הרב שלום ליברוב, מנהל ארגון הסטודנטים היהודי האירופאי (ה-EJSN – European Study Network.), ולאה, אשתו הנפלאה. חוץ מן האירוח המדהים שלהם ומתשומת לבם לפרטים החומריים והרוחניים גם יחד, הרי הסביבה שבה התנהל הכנס, כשברקע האלפים השוויצריים הציוריים – הייתה מקסימה ומהממת ממש.
אך באמת, היה לי תמריץ מיוחד נוסף להגיע לכנס הזה.
אבי נולד בשווייץ, שם – במשך שנים רבות – שירת סבי כרב ראשי בעיר באזל. שווייץ הפכה למקום מקלט למשפחתו של אבי במהלך שנות השואה הרות הסכנות, והיא אחת מאיי הנורמליות היחידים שנותרו בתוך ים שוצף של שנאה אנטישמית, רדיפות ומוות ליהדות אירופה.
בשבילי, בקנה מידה קטן מאוד, להיות חלק מן התוכניות הזו היה כמעט כמו דרך לשלם איכשהו בחזרה חוב של הכרת תודה לארץ מולדתו של אבי.
סמינר שנערך בסופשבוע הוא תמיד מעניין, מלא תוכניות מלאות משמעות ורווי למידה וצמיחה רוחנית. אבל בעבורי, החלק שנותן לי את ההשראה הרבה ביותר בסופי השבוע הללו הוא המפגש עם כל כך הרבה אנשים מכל רחבי העולם – במקרה זה, ממקומות שונים ומגוונים כמו לונדון, קליפורניה, תל אביב, איטליה, אמסטרדם, רעננה ובריסל.
איכשהו, האנונימיות שבקבוצת רב-גונית של זרים המתקבצים יחד מרחוק ומקרוב, מבוגרים וצעירים, פותחת את ערוצי התקשורת, מעוררת לבבות ישנים ומחשלת קשרים חדשים. סיפורי חיים אישיים מתחילים לזרום בחופשיות בדיוק כמו היינות המעולים המוגשים בכל ארוחה.
איכשהו, קל יותר להיפתח ולחלוק את סיפורך עם אדם החי במדינה אחרת, ושרוב הסיכויים שלא תפגוש אותו שוב בזמן הקרוב. ולכן, בשיחות פרטיות בקול מהוסה בפינותיהם של חדרים מהודרים, או בשיחה פתוחה ושוקקת מעל שולחן ארוחת הצהרים של יום השבת, ניתן לשמוע סיפורים שלא יאומנו אודות חייהם של אנשים.
הדבר שאף פעם לא חדל מלהדהים אותי בשיחות הללו הוא עד כמה מיוחד הוא העם שלנו. אם תחפש, תגלה שלכל אחד יש סיפור משלו.
סיפור של גבורה ושל אומץ לב. סיפור של תעוזה ושל אמונה. סיפור של טוב לב בלתי נתפס. או סיפור של שיבה. אך תמיד זה סיפור בעל היסטוריה עשירה ושופעת.
בין שזה סיפור שנזכר בו אחד ההורים, סבא או סבתא, או אחד הסבא-רבא או סבתא-רבתא שלנו, הרי תולדות עמנו עשירים וגדושי משמעות.
ההיסטוריה וההחלטות שאנו עושים בחיינו הנוכחיים נשזרים אלו באלו בצורה חלקה לגמרי כאשר הורה אהוב, סבתא או סבא הופכים לכלי שדרכו אנו מחושלים והופכים למי שהננו.
אני מקווה לספר לכם כמה מן הסיפורים הללו בשבועות הקרובים. וכעת – הנה סיפור קטן על איך נזכרתי בסבי שלי ממש שם על האלפים השוויצריים, בארץ מולדתו – בדאבוס שבשוויץ.
אחת מההרצאות שנתתי במהלך סוף השבוע הייתה על "מערכות יחסים". נדהמתי לא מעט כשהבחנתי כי אחד המשתתפים שלנו הוא גבר קשיש מאוד, נשוי, שוודאי היה יכול להרצות לי על מערכות יחסים! (בו-זמנית לסדנא שלי התקיימה סדנא אחרת שהייתה יכולה להיות יותר רלוונטית עבורו, אך הוא בחר להשתתף דווקא בסדנא שלי).
אולם, החידה נפתרה כשהוא הגיע אליי אסיר תודה בגמר ההרצאה.
"הכרתי היטב את סבך", הוא אמר לי בשמחה. "סבך היה רבי". הוא עצר. "אני עדיין זוכר אותו היטב. אני חש הנאה מרובה לשמוע את נכדתו נותנת הרצאות".
תכופות פגשתי אנשים שהכירו את סבי ואת סבתי או שלמדו אצלם. אך לפגוש מישהו שם, בשווייץ, שהכיר אותם לפני זמן כה רב, בתקופה בחייהם שבה הם רק התחילו להקים משפחה וכשאבי היה רק ילד קטן – היה בכך משהו מיוחד מאוד. רציתי לשאול אותו שאלות כה רבות על משפחתו של אבי, אך בדרכו המאופקת האופיינית לשוויצרים, הוא לא נטה להרבות בדברים.
בטרם חלוף סוף השבוע, הוא אמר לי רק פיסת חוכמה אחת. "אל תהיי צנועה כל כך", הוכיחני במהלך אחת הארוחות. "זיכרי מאין את באה וצעדי זקופה, בגאווה רבה".
אני חושבת על מילותיו, וחושבת שזהו מסר שצריך להדהד אצל כל אחד ואחת מאתנו. כולנו אוחזים במפתחות להיסטוריה עשירה כל כך. לכולנו יש סבא וסבתא, או אפילו אבא או אמא של סבא או של סבתא – שבהם אנו יכולים – וצריכים – להתגאות.
חפש עמוק ותגלה את הסאגה האישית שלך של אומץ ושל גבורה. טפח את הסיפורים ואת השיעורים והלקחים מעברך. התגאה בסיפוריך האישיים והרשה להם לחשל אותך ולעשותך לאדם שברצונך להיות.
ובכל עת, זכור מהיכן באת!
הוסיפו תגובה