שלוש פעמים ביום אנו ניגשים לאלוקים כדי לבקש את צרכי היומיום שלנו: "ותן טל ומטר", אנו מתחננים. "ברך עלינו ה' אלוקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה"; "והעלה ארוכה ורפואה שלמה לכל מכותינו". תפילותינו לברכות של החיים החומריים מגיעות לשיאן במשך חודש אלול ותקופת החגים ראש השנה ויום כיפור, שבמהלכם נקבע גורלנו החומרי לשנה הקרבה ובאה. "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון. כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום."
שואלים חכמי החסידות: על איזה בסיס אנו מבקשים את הבקשות הללו לבריאות ולשגשוג? האם אנו פשוט פונים לנדיבותו של אלוקים, או שמא יש לנו "זכות" לדברים הללו? רבים מקבלים כדבר נתון את מחויבויותיו של האדם כלפי בוראו. אך האם אלה בתורן מחייבות את הבורא בכל דרך שהיא כלפי משרתיו הארציים? ספציפית, מה מכתיבה ההלכה ביחס לחובותיו של הבורא כלפי ברואיו עלי אדמות העובדים למענו?
(שכן, אף שאלוקים המציא את החוקים הללו, אף הוא, מתוך בחירה, כפוף להם. כדברי המדרש (שמות רבה ל, ו): מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה, והקדוש ברוך הוא אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות."
העבד, השכיר והשותף
כדי להגדיר את חובותיו החוקיות של אלוקים כלפינו, עלינו ראשית להגדיר את מערכת היחסים החוקית שלנו איתו. למעשה, ישנם שלושה מודלים למערכת היחסים הזו: העבד, השכיר והשותף.
לאיזה מן המודלים הללו מתאימים חיינו האינדיבידואליים, זה דבר הנתון לחלוטין בידינו. התלמוד (מגילה יב, ב) אומר: "במידה שאדם מודד בה מודדים לו". אלוקים מותיר לנו להגדיר את חזון חיינו ואת מערכת היחסים שלנו עם אלוקים, ולאחר מכן הוא מתייחס אלינו בהתאם. לכן, תלוי הדבר בנו עצמנו, לראות – ולהגדיר – את עבודת החיים באמצעות מנטליות "העבד", גישת "השכיר" או הפרספקטיבה של "השותף".
יש הנוטים לראות עצמם כעבדים של אדון אוטוקרטי. לא ביקשתי להיוולד – כך גורס קו מחשבה זה – ואף לא התייעצו אתי בעת ניסוח חוקי החיים. כל זה נכפה עליי. ככתוב בפרקי אבות, "על כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת". אדוני הוא כל יכול, לכן מוטב שאקיים את מצוותיו.
אחרים מאמצים להם גישה אפטית פחות והם רואים עצמם כשכירים. גישתם היא, "יש לי עבודה ואני אעשה כמיטב יכולתי. והאם לא הבטיח אלוקים לגמול לי על עמלי"? אכן, חז"ל טענו כי "אין גמול על מצוות בעולם הזה"; אך הרי אין ספק כי הגמול בעולם הבא יהווה פיצוי מעל ומעבר על עמלי כיום.
השקפת עולם זו – על החיים כעבודה – מתבטאת בדברי חכם התלמוד רבי טרפון במלות הסיום של הפרק השני של פרקי אבות:
"רבי טרפון אומר, היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר, לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אבל אם למדת תורה הרבה, נותנין לך שכר הרבה; ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך. ודע, שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא."
לבסוף, ישנם אנשים החווים את החיים כסוג של שותפות. אף הם "עבדים", במובן זה שהם מכירים בריבונותו האבסולוטית של אלוקים על חייהם. אף הם "שכירים", במובן זה שהאלוקים הגדיר את משימת חייהם והבטיח לתת להם גמול על עמלם. אך הם מאמינים גם שלאדם ניתנה היכולת לרומם את החיים למדרגה של שותפות עם הא-ל. כשותפיו של אלוקים, הם מפתחים את עצמם ואת עולמם בהתאם לרצון האלוקי, לא רק מפני שהם חייבים לעשות כן, לא רק כדי "לעשות את עבודתם", אלא כיוזמה אישית אינטנסיבית מאוד. החיים הם היזמה המשותפת שלהם עם אלוקים – יוזמה שהא-ל הגה ואפשר, אך כזו המקבלת את הדלק לפעולה מיוזמתם ומשאפתנותם שלהם.
פסק הדין הראשוני
כיצד, אם כן, רואה ההלכה שת שלושת מודלים אלה למערכת היחסים שבין אלוקים לבין האדם?
ממבט ראשון נראה כי ככל שלא נגדיר את מערכת היחסים שלנו עם אלוקים, הרי עמל חיינו למענו לא מחייב אותו כלפינו בכל דרך שהיא, לפחות לא ביחס לצרכינו ולרצונותינו החומריים.
אם אנו עבדיו, הרי אלוקים הוא כבר הבעלים של תוצרי עבודתנו. מצד שני, אם אנו שותפיו, הרי אנו עובדים הן למען עצמנו והן למענו. שכן ה"שותף" – אם לצטט שוב את פרקי אבות – "שכר מצווה מצווה" . כאשר העולם המושלם, שהוא מטרת היוזמה המשותפת של אלוקים ושל האדם, שלם ומושלם, אזי זה בפני עצמו יניב את הגמול הרוחני וגם החומרי הגדול ביותר לאדם. "בעת זו", כך כותב הרמב"ם במלות הסיום של ספרו משנה תורה, "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנין מצויין כעפר...כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיהו יא, ט).
היחיד שנראה כי יש לו טענה הלכתית כלשהי לגמול הוא ה"שכיר". אכן, התורה מצווה על מעסיק "... לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר..." (ויקרא יט, יג). אך חוק זה חל רק על פועל יום ולא על שכיר לתקופה ארוכה יותר או כדי לבצע משימה מסויימת. במקרים כאלה, ההלכה קובעת כי השכר ישולם רק בתום העבודה. לכן, כשאלוקים אומר לנו "היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם" (עירובין כ"ב ע"א), הדבר תואם לגמרי את החוקים שציווה אלוקים כדי לקבוע את מערכת היחסים של עובד-מעביד. הוא חייב לנו את שכרנו רק אחרי השלמת המשימה הקולקטיבית שלשמה הוא "שכר" אותנו.
קח עורך דין טוב יותר
זה מה שמניב מבט חטוף בהלכה היהודית. אך בדיקה מעמיקה יותר מגלה סדרת חוקים שציווה אלוקים בתורתו ושיחייבו אותו לספק לנו את צרכינו היומיומיים בכל שלושת המקרים – בין שנגדיר את חובותינו כלפיו כחובותיו של העבד, של השכיר או של השותף.
העבד: "חייב האדון להשוות את העבד העברי או האמה העבריה אליו במאכל ובמשקה, בכסות ובמדור, שנאמר: כי טוב לו עמך. שלא תהיה אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין חדש והוא שותה יין ישן, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן.... מכאן אמרו חכמים כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (על פי הלכות עבדים לרמב"ם, א, ט).
השכיר: בפרשתנו כג, כד–כה נאמר, "כי תבוא בכרם רעך [כשכיר] ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תיתן. כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידיך וחרמש לא תניף על קמת רעך" (דברים כג, כה – כו). חז"ל מפרשים פסוקים אלה שפועלים העובדים בכרם רשאים לאכול מן התוצרת בעת העבודה.
השותף: חוק העוסק בשותפות המקביל ליוזמה המשותפת עם הא-ל הכל-יכול קובע כי אדם שנתן ביצים ללולן והוא מושיב את תרנגולותיו לדגור עליהן עד שיבקעו האפרוחים ולאחר מכן הוא יגדלן, תוך הסכמה שהריווח יחולק ביניהן, חייב להעניק ללולן שכר וכן את עלויות המזון שאכלו התרנגולות (הלכות שלוחים ושותפין לרמב"ם, ח, א).
לכן, כאשר האלוקים מעניק לנו עולם שעלינו לפתח ולהשלים בתור יוזמה של "חלוקת רווחים", ההלכה קובעת שעל הא-ל לספק לנו את ההוצאות היומיות המתחייבות מעבודתנו.
זהו הבסיס להסברו של הרמב"ם אודות התגמול החומרי, הארצי המובטח על ידי התורה כאשר בני ישראל מקיימים את מצוות התורה (הלכות תשובה פרק ט):
"מאחר שנודע שמתן שכרן של מצוות... היא חיי העולם הבא... מה הוא זה שכתוב בכל התורה כולה: אם תשמעו יגיע לכם (שכר), ואם לא תשמעו יקרא אתכם (צרות)?
...כל אותן הדברים אמת היו ויהיו, ובזמן שאנו עושין כל מצוות התורה יגיעו אלינו טובת העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקרא אותנו הרעות הכתובות. ואל על פי כן, אין אותו הטובות הן סוף מתן שכרן של מצוות, ולא אותן הרעות הן סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצוות.
...הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה – זוכה בה לחיי העולם הבא... והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל דברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזקים את ידינו לעשות את התורה כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא..."
לכן – כך מסכם הרבי – כשאנו ניגשים לאלוקים בתפילה, אנו יכולים לעשות זאת מתוך ביטחון, שללא קשר לרמה שאליה הגענו בשליחות חיינו – בין שהשגנו מחויבות של שותף, או רק את האחריות המוטלת על פועל שכיר, או אפילו רק את הצייתנות של עבד או של בהמת משא – אין ספק שהוא יתייחס לבקשותינו ויברכנו בבריאות, בשגשוג ובשלווה.
כתוב תגובה