הוא לא זכאי

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו ..." (דברים כב, ח).

בין המצוות המעניינות הרבות שמונה התורה בפרשת "כי תצא" נמצאת מצוות "מעקה" – המצווה לבנות גדר סביב הגג, פן יפול מישהו מן הגג וייפגע. בהקשר הרחב יותר, זה כולל איסור "להחזיק כלב מסוכן, או להחזיק בבית סולם רעוע" – להחזיק בין רכושנו כל דבר שעשוי לגרום לאדם אחר פגיעה או פציעה (בבא קמא דף טו).

הפרשנים מבחינים במינוי המוזר שבו משתמשת התורה "כי יפול הנופל ממנו". עוד בטרם הוא נפל, התורה מכנה אותו בשם נופל. הפרשן רש"י מבאר "למרות שאכן מגיע לאדם זה ליפול משמים, אל לך להיות זה הגורם לפציעתו".

אדם מטפס על הגג שלי באמצע סערת שלגים, מחליט לעשות גלגלונים על קצה הגג הקפוא, מחליק ונופל ושובר את אפו. יכולתי להאשים את טפשותו, את מזג האוויר או את אלוקים עצמו (שכן שום דבר לא קורה שלא ברצון אלוקים), אך התורה אומרת, כי עליי לראות את עצמי כאחראי. כיוון שמדובר בבחור מן הסוג שמתואר כאן, היה סיכוי טוב שזה יקרה בלאו הכי, אבל העובדה שזה קרה על הגג שלי, משמעותה שזוהי אחריותי – ואפילו רק בשל העובדה שיכולתי למנוע זאת.

הביטוי Jewish Guilt (רגשי אשמה יהודיים) נכנס לספרות האמריקנית לפני מחצית המאה, ומאוחר יותר – גם לתריסרי סרטים של וודי אלן ולרומנים של ברנרד מלמוד. ביטוי זה מעלה דימוי קריקטורי של עיסוק עצמי נוירוטי: האב היהודי, אשר ששים שנה מאוחר יותר עדיין רואה את כל כשלונותיו של בנו באשמת העובדה שהוא לא היה יכול להרשות לעצמו לקנות לבן את האופניים שהוא רצה ליום הולדתו השביעי; האם היהודייה שמשוכנעת בכך שכשלונה להרשים את אשתו של נשיא בית הכנסת הוא הכישלון שהפך את משפחתה לכבשה השחורה של החברה למשך כל הדורות הבאים; הרב היהודי שמאמין כי כל צרות העולם נגרמות על ידי חטאיו שלו. אכן, השקפה עגומה ופסימית על היקום, המבוססת על היות המשקיף מרוכז מדי בעצמו.

אולם לאמיתו של דבר, זוהי השקפה המבוססת על עיסוק מופרז בעצמי, אולם במובן החיובי ביותר של המילה. והיא לא עגומה ופסימית, אלא זוהי הפרספקטיבה המעודדת והאופטימית ביותר על המציאות בהיסטוריה של המחשבה האנושית.

חישבו על כך: הרעיון שאנו, יצורים שכוח הבחירה ניתן בידינו, הננו אחראים לכל מה שקורה בממלכה שלנו – רעיון זה פירושו גם שדווקא יש לנו שליטה מסוימת על מה שקורה כאן, שההחלטות והמעשים שלנו כן משנים, שכן יש להם השפעה על המציאות. הרעיון שלמרות העובדה שההחלטות והמעשים שלי חופפים רק חלק קטנטן מחייו של אדם אחר, ותחום קטן אף יותר מן ההיסטוריה, הרי מה שאני בוחר לעשות ומה שאני עושה ישפיע באופן עמוק על גורלם של הבחור הרוקד על הגג שלי, על הישגיה של הקהילה שבה אני חי, ועל מהלך התפתחותה של האנושות לאורך הזמן. מה שאני בוחר לעשות ואף עושה, יכול אף להיות ההבדל שבין מוות לחיים, בין כישלון להצלחה.

הרבי היה אומר תכופות: אם אתה רואה ידיד יהודי נוסע בשביל של הרס עצמי, ואתה רוצה לתקן אותו אך אינך מצליח בכך, זו אשמתך. ההיגיון שמאחורי מסקנה זו הוא עמוק ופשוט כאחד. חכמינו ז"ל הכריזו כי "מלים שבאות מן הלב נכנסות אל הלב". כך שאם מלותיך לא נכנסו ללבו, הסיבה היחידה היא שלא אמרת אותן בכנות מוחלטת. אילו היית כנה באמת – אילו היית מדבר ללא כל מטרה מאשר טובתו של האדם האחר – אזי מלותיך היו חודרות ללבו והיתה להן ההשפעה המיוחלת.

העיקרון המנחה שמאחורי הפרספקטיבה היהודית אודות המציאות הוא זה: אם אלוקים שם אותי כאן משמע אני משפיע. העובדה שאני יכול להשפיע פירושה שזוהי אחריותי לעשות כן. פירוש הדבר גם שיש לי הכוח לעשות כן – שכן אלוקים לא מטיל עליי משימה מבלי לתת לי את היכולת לבצע אותה בהצלחה.

לעולם לא נשתחרר מן "רגשי האשמה היהודיים" – היא חקוקה היטב בנפשנו היהודית, מתוכנתת בדנ"א הרוחני שלנו. אבל איך היא תפרח ותשגשג בחיינו? האם היא תצוף אל פני השטח רק כפסימיות נוירוטית ומשתקת, או שהיא תהפוך לבטחון מעצים וליכולת להביא לשינוי ממשי בחיינו, בחיי זולתנו ובעולם בכללותו? כמובן, זה תלוי בנו בלבד. וככל שנבין טוב יותר את הדינמיקה של תחושת האחריות הזו שאותה אנו נושאים בנפשנו – מהיכן היא באה ומה היא מטרתה ותכליתה – כן נהיה מסוגלים להגשים אותה בהתאם לתפקיד החיובי האמיתי שלה.