שאלה:

נראה לי שכיום הרבנים נוטים להימנע מתיאור סבלם של אנשים ועמים כעונש שמיימי על חטאים. במיוחד בספרות על השואה – כמעט כל המאמרים בנושא זה מדברים על האופן בו אלוקים "פועל בדרכים נסתרות" וכיצד אנו, יצורים מוגבלים, המשתמשים בכלי המוגבל של שכלנו, לא יכולים להתיימר להבין את "סיבותיו" של הא-ל. לכל היותר, הצלחתי למצוא התייחסויות לאיזה "תיקון" קוסמי, המושג דרך סבל וטרגדיות שסיבותיהם המדויקות נשגבות מבינתנו.

ואני עומד ושואל: האם הרבנים והוגי הדעות היהודים של היום שינו את תפיסתם ביחס לאלוקים כך שתישמע יותר פוליטקלי-קורקט?

למיטב ידיעתי בכל הטרגדיות היהודיות בהיסטוריה הגבנו בצורה שונה לחלוטין. בית המקדש השני נחרב כיוון שסטינו מדרכו של אלוקים; תלמידיו של רבי עקיבא מתו בשל אי כבוד הדדי – והרשימה ארוכה. מדוע הטרגדיות בתקופות התנ"ך היו עונשים, אך הטרגדיות בימינו הן "דרכיו הנסתרות של האלוקים"?

נ.ב. – שלא תבין לא נכון: אני לא חושב לרגע שלששת המיליון שנספו בשואה הגיע עונש כלשהו. אני רק חושב שהנושא דורש הסבר.

תשובה:

אתה צודק, זו אכן שאלה חשובה – שכן היא מביאה אותנו פנים אל פנים עם יסודות התורה ועם תפיסתנו את אלוקים כא-ל רחום וחנון.

הבה נתחיל באב-הטיפוס של הטרגדיה היהודית והרקע לאירוע המכונן של תולדותינו – יציאת מצרים. איזה חטא עשו בני ישראל שבגינו היה מגיע להם להיות עבדים במצרים? אפילו משה פנה לאלוקים "למה הרעותה לעם הזה?" מדרש רבה מתאר את תלונתו של משה במונחים חריפים:

"נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נידונו – מידת הדין הייתה [שכן חטאיהם האיומים הצדיקו את העונש, צ.פ.]; ומעשה דור הפלגה של סדומיים היאך נידונו – ומידת הדין הייתה. העם הזה מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו?"

וכשהגיע משה לבני ישראל במצרים, האם אמר להם "אתם במצרים כעונש על חטאיכם, שובו בתשובה ואז תיגאלו?" לא. קודם כל, הוא סיכן את חייו כדי לגאול אותם והלך להתעמת עם פרעה. הוא הסתכן אף יותר בכך שחלק על דברי האלוקים. במשך ארבעים שנה הוא נשא את כל תלונותיהם, ורק אז, ביומו האחרון, סוף סוף נזף בהם. אך בשום מקום איננו מוצאים אותו מצדיק את העבדות האיומה במצרים שהטיל עליהם האלוקים.

בתפילות יום כיפור אנו קוראים על עשרת הרוגי המלכות, עשרת החכמים שעונו למוות על ידי הרומאים לפני כמעט 2,000 שנה. התלמוד מביא כי האלוקים גילה למשה את המנהיגים שיקומו לעם ישראל בכל הדורות, והוא רואה את גדולתו של רבי עקיבא. לאחר מכן הוא רואה כיצד רבי עקיבא זועק "שמע ישראל" בעוד הרומאים סורקים את בשרו במסרקות ברזל, ומשה צועק: "ריבונו של עולם! זו תורה וזו שכרה??"

ומה משיב לו האלוקים? – "שתוק! כך עלה במחשבה לפני".

ברור שאילו היו חטאים שיכלו להצדיק את העונש היה האלוקים משיב למשה. אין כל ספק שלבורא העולם יש תשובות לכל השאלות, אך אין אלו בהכרח סיבות שאנו מסוגלים להבין או לקבל.

נכון, בתפילתנו אנו אומרים "מפני חטאינו גלינו מארצנו.". גם התורה והנביאים כוללים אסונות הבאים (או עלולים לבוא) כנקמת הא-ל, וכי הרמב"ם מזהיר אותנו שכאשר פוקדת אותנו טרגדיה, עלינו לפשפש במעשינו ולשוב בתשובה שלימה על חטאינו.

אבל מאות שנים בטרם הומצא מונח התקניות הפוליטית, התעקשו חכמי ישראל שמתרחש כאן משהו הרבה יותר עמוק מסתם עונש. שוב ושוב הם ציינו שלא כל דבר ניתן להסבר לפי התפיסה הצרה של שכר ועונש.

הבה נתבונן יותר מקרוב בדוגמאות שאותן אתה מביא: "תלמידיו של רבי עקיבא מתו בשל אי-כבוד הדדי".

המילים שבהן משתמש התלמוד הן "לא נהגו כבוד זה בזה". אכן, ניתן לפרש זאת כהצהרה שמשהו לא היה בסדר בהתנהגותם. אך האם יכולנו באמת לתאר לנו של-24,000 הבחורים הצעירים שאותם מתאר התלמוד כתלמידיו של רבי עקיבא היה מגיע למות כיוון ש"לא נהגו כבוד זה בזה?" פרשנות מובנת יותר היא שחוסר הכבוד שלהם זה לזה גרם לכך שלימוד התורה שלהם איבד מעוצמתו ולכן לא הצליח להצילם מפני המגיפה שפרצה.

בדומה לכך, ההצהרה "בית המקדש השני נחרב כיוון שסטינו מדרכו של אלוקים". בנוגע לבית המקדש הראשון, הרי היו נביאים שהזהירו מפני חורבנו במשך למעלה ממאה שנים. בנוגע לבית המקדש השני, ניתן לחוש כיצד הרבנים מגששים נואשות בחיפוש אחר הסבר כלשהו, בשואלם, "בית המקדש השני, כשהיהודים קיימו מצוות ולמדו תורה, מדוע נחרב?" ומה ההסבר שהם מגיעים אליו? שנאת חינם!...

איזו מין שנאת חינם איומה יכלה לגרום לדבר שכזה? הרבה אירועים מכוערים התרחשו באותה תקופה, אך הדוגמא הממשית שמביא התלמוד נראית בינונית למדי. התלמוד מספר סיפור על מסיבה בה אדם אחד (בר קמצא) – שלימים הפך להיות מלשין מרושע – בוייש ברבים והחכמים שנכחו באותה הזדמנות לא מחו נגד זה. הלוואי ואלו היו החטאים הגדולים ביותר שלנו!

ברור לגמרי שמשהו עמוק בהרבה מתרחש כאן. חשוב על כך: האם העונש מתאים לפשע? איזה צעד שיקומי מהווה פיזורו של עם שלם בכל רחבי כדור הארץ למשך 2,000 שנה כמעט? האם עזר הדבר לשנותנו לטובה? עונש, כך אומרים לנו חכמי התלמוד, מתחיל קשה, ולאחר שהוא משפיע את השפעתו, נעשה קל יותר ככל שעובר הזמן. אם בכלל, הרי גלותנו הלכה ונעשתה קשה ואכזרית יותר עם חלוף הזמן. במיוחד גלות הנשמה. קשה לתאר דור יותר מבולבל ומתוסכל מבחינה רוחנית יותר מן הדור שלנו.

זה מה שהביא את המקובל הדגול רבי יצחק לוריא – האר"י הקדוש, שחי לפני חמש מאות שנה – ללמד שחורבן בית המקדש השני לא היה עונש, אלא תיקון. וזמן רב לפני כן, היה זה רבי עקיבא שלימד כי אלוקים בעצמו בוכה על חורבן בית מקדשו ועל סבלם של בני עמו. מעניינת ביותר היא אמירת התלמוד, "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" – ואמירה זו פורשה על ידי רבי דובער מליובאוויטש (1773–1826) במובן הלוריאני – כדי לאסוף את ניצוצות הקדושה מכל חלקי העולם, כדי שהעולם כולו יהפוך למקום אלוקי.

אין ספק שקיים צדק בעולם – כוח עליון המעניק שכר לצדיקים ומעניש את הרשעים (ולמעשה, זהו אחד מ-13 העקרונות של היהדות). וישנם מקרים רבים לכל אורך תקופת השופטים והמלכים בהם הנביאים אמרו ליהודים באופן ברור ומפורש, "הדברים הללו קרו לכם בגלל חטאיכם!". ובלי ספק, חשוב מאוד להתחרט על חטאינו לאחר מקרים לא טובים.

אך לעמוד ולחרוץ משפט על מישהו אחר – ובמיוחד, לומר שאני מכיר את רצון אלוקים ואת מחשבתו של אלוקים ואני יודע שמשהו מסוים קרה בגלל סיבה מסוימת, או שאם תמשיכו בדרך זו אזי כך-וכך יקרה לכם, חלילה – זהו דבר שרק נביא יכול לעשות. ואפילו אז, ביכולתו לעשות זאת רק כחלק משליחות מפורשת שקיבל מן ההשגחה העליונה.

למעשה, חכמינו זכרונם לברכה במדרש תנחומא (פרשת וישלח) מספרים לנו שאפילו ישעיהו הנביא נענש כשאמר לאלוקים "בתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב."

והם מביאים את תגובתו של האלוקים:

"ישעיה, בעצמך אתה רשאי לומר איש טמא שפתיים [אנוכי], אבל ל[עם] ישראל אתה אומר בתוך עם טמא שפתיים"? ואלוקים ציווה למלאך: "רוץ פה [שרוף את פיו] של מי שאומר לשון הרע על בניי!"

ביחס לשואה, אני יודע שגם כאן ישנם רבים הרואים זאת כעונש, חלילה, על עם ישראל. אבל הרבי התייחס לגישה כזו כאל עלבון בלתי נסבל, לא רק לעם ישראל, אלא גם לאלוקי ישראל. כפי שהוא ביטא זאת פעם, בלתי אפשרי שהשואה הייתה עונש על חטאים. אפילו המקטרג בעצמו לא יצליח לעולם למצוא די חטאים בדור הזה כדי להצדיק את השמדתם של שישה מיליון קדושים מעונים באכזריות לא תאומן שכזו.

(אני תוהה אפילו, למי יש יותר אמונה: לכופר שלא יכול לקבל את קיומו של אלוקים אחרי השואה, או למאמין המייחס זוועות שכאלה לרצונו של אלוקים להעניש. ה"כופר" מאמין שאילו היה אלוקים, הוא היה רחום וחנון – ואין הוא יכול לפתור את שאלת השואה בעזרת אמונה זו. ה"מאמין", מצד שני, איבד את אמונתו בחמלה כלשהי... האלטרנטיבה עשויה להיות כפירה או שאינה כזו, אך גישת ה"עונש על חטאיהם" היא בבחינת עלבון בלתי נסבל לעם הקודש היהודי ולאלוקיו).

בחיינו האישיים ובתפיסתנו את ההיסטוריה, יש לנו בחירה ביחס לאופן שבו אנו רוצים להתייחס לאלוקים. אנו יכולים לראות אותו כאכזר הגדול שבשמים ולפרש בהתאם לכך. מצד שני, אנו יכולים לראות את הקשר העמוק המתרחש בין אלוקים לאדם – זה משהו שלא תמיד אנו מסוגלים להבינו, אך אנו מאמינים בו בכל מאודנו.

התורה נותנת לך את החופש הזה. באיזה עולם אתה רוצה לחיות?