לפני מספר שנים, קיים האו"ם ביוהנסבורג ועידה בינלאומית שעסקה ב"התפתחות ברת יישום" של נושא מסויים. הפסגה הוכתרה כהצלחה גדולה. ואז נשאלת השאלה, האם כל ההחלטות והפתרונות הנפלאים שאומצו בפסגה אכן ייושמו אי-פעם. במילים אחרות, האם הן עצמן ניתנות לקבלה וליישום?

רעיונות טובים ופרויקטים כדאיים מוצעים לנו בקביעות. השאלה היא, האם הם אכן מיושמים או הם נשארים על נייר התכניות? ואם הם אכן עברו משלב התיכנון לשלב הביצוע, כמה זמן הם מחזיקים מעמד? לאיזה רמת ביצוע הם מגיעים?

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – אלה מילות הפתיחה של פרשת "ויקהל. רש"י מספר לנו שהיום בו הקהיל משה את העם היה היום שאחרי יום כיפור. משה ירד מהר סיני ביום כיפור כשהוא מביא את המסר שה' סלח לעם היהודי על חטא העגל. יום לאחר מכן הוא אוסף את העם ומצווה עליהם לבנות את המשכן.

מדוע זה חשוב לדעת שזה היה למחרת יום כיפור?

אולי מפני שביום כיפור כולנו קדושים, והאתגר הוא לשמר את הקדושה וההשראה גם אחרי שחלף יום כיפור. זה קל יחסית להיות קדושים ביום הקדוש ביותר בשנה. מבחן האמונה הוא אם אנו ממשיכים בהתנהגותנו הטובה גם לאחר היום הקדוש והנורא. האם אנחנו עדיין מושפעים מיום הכיפורים או שהתלהבותנו דועכת מייד לאחר תפילת 'נעילה'? כמה בתי כנסת מלאים עד אפס מקום ביום כיפור, וביום שאחרי בקושי מצליחים להשיג מניין לתפילה?

בן אומר קדיש על אביו או אימו בנאמנות במשך השבוע של ה'שבעה'. ומה קורה אחר כך? אולי הוא מגיע בקביעות לבית הכנסת ואומר קדיש במשך כל 11 החודשים, וביום שלאחר מכן הוא נעלם כלא היה.

ותופעה זו לא קיימת רק בבית הכנסת אלא בכל תחומי החיים. מה קורה, למשל, אחרי ירח הדבש? או אחרי יום השנה הראשון לנישואין? האם יש לנו עדיין את המחויבות ואת הכוח לשפר ולהשתפר?

אנשים רבים זוכים להשראה בזמן זה או אחר. במשך השנים הספקתי לראות מאות גברים ונשים שמתחילים תקופה של חזרה בתשובה במסירות רבה, ואז 'נופלים' חזרה להרגלים הקודמים ולסגנון החיים הקודם. וזה לא בגלל שהמחויבות שלהם לא חזקה מספיק, אלא משום שהם לא הצליחו לעצב תוכנית הגיונית, תוכנית התקדמות ריאלית מספיק כדי לאפשר למחויבות לשרוד ולהצליח.

קחו למשל את יום השבת. אדם חווה את השבת בפעם הראשונה בחייו. אחרי כן הוא ממשיך לחוות שבתות בזו אחר זו עד שהוא מחליט שזה בשבילו. השבת כל כך רגועה ומרוממת, כל כך רוחנית, משפחתית ומיוחדת, ואז הוא מחליט לקבל על עצמו שמירת שבת. הוא ומשפחתו מתחילים ללכת לבית הכנסת כל שבת. יש רק בעיה אחת. הם גרים במרחק שלושה קילומטרים מבית הכנסת שבו הם חוו את ההשפעה. נכון, זה לא בלתי אפשרי לצעוד שלושה קילומטרים; רבים עושים זאת כחלק מדיאטה קפדנית. אז כל זמן שהם במצב של התרוממות רוחנית, זה עובד, אך מבחינה מציאותית זה לא דבר שיכול להימשך לאורך זמן. אם הם לא יעברו דירה למרחק סביר יותר מבית הכנסת משהו פה יתפוצץ. אני זוכר זוג אחד שקנו דירה קרובה לבית הכנסת כדי שתשמש להם לסופי שבוע בלבד. תקופה מסוימת זה עבד אך גם זה לא היה מציאותי לאורך זמן. זה הפך למיטרד להתחיל לארוז כל יום שישי, לעזוב לדירה אחרת ולחזור הביתה כל מוצ"ש שלא לדבר על ההוצאה הכספית שהצטברה לסכומים משמעותיים. כמובן שהסידור הזה לא החזיק מעמד.

הנקודה העיקרית היא לא רק להחזיק בתנופה של ההשראה הרוחנית אלא לנקוט צעדים מעשיים כדי שההתלהבות והמחויבות יחזיקו מעמד. כדי להצליח בטווח הארוך אנחנו חייבים שתהיה לנו תוכנית מעשית; תוכנית מציאותית שניתנת להשגה וליישום בשטח, כדי שנמשיך עד הסוף. אחרת, הרגשות החמים והנלהבים שלנו עלולים להתגלות, חס ושלום, כסערה בכוס מים.

הבה ננצל את ההשראה וההשפעה שקיבלנו כדי לוודא שההשפעה ממשיכה להתקיים.