התורה היא הנכס היקר ביותר של העם היהודי. היא נמצאת בספר התורה בבית הכנסת, תמצית התורה שבכתב, ובכרכים המודפסים הרבים של התורה שבעל-פה. ברמה בסיסית יותר, התורה נתגלמה בשני לוחות הברית העשויים אבן – או למעשה, אבן ספיר – שאותם הביא משה כשירד מהר סיני, ואשר נשמרו בארון הברית שבבית המקדש.

בפרשת השבוע שעבר, כי תשא, תוארה הדרמה של ניפוץ הלוחות הראשונים על-ידי משה כאשר ראה את הסגידה לאליל עגל הזהב. הדרמה המשיכה בתהליך הארוך שבו משה התחנן בפני אלוקים למען בני העם היהודי, והסתיימה ברגע בו סלח להם האלוקים. באותו יום משה ירד מן ההר כשהוא נושא שני לוחות חדשים אשר היו אמורים לשכון בארון הברית.

זה היה רגע נפלא. חכמינו ז"ל מספרים לנו, שהתאריך שבו זה אירע היה י' בתשרי, תאריך יום הכיפורים, שהוא היום הקדוש והנשגב ביותר בכל השנה. נוכל לדמיין לעצמנו בקלות את בני העם היהודי נאספים למרגלות הר סיני באותו יום כיפור ראשון עצמו, בעוד משה יורד מן ההר כשהוא נושא את זוג הלוחות החדש, הסמל לסליחתו של אלוקים ולאהבתו. הם ידעו שסוף סוף הם מקבלים את המהות האמיתית של התורה, את הלוחות מהר סיני.

נראה כי זה היה אירוע סוחף ורב-עוצמה, במיוחד לאור העובדה שפניו של משה קרנו. בתחילה האנשים נרתעו לאחור, אך משה קרא להם חזרה, דיבר אליהם וסיפר להם על מצוות התורה השמימיות. כאשר הוא סיים להורותם הוא פרש צעיף על פניו כדי להסתיר את האור שקרן מהם. כנס זה תואר בפרשת השבוע שעבר,1 והוא מהווה את הפרדיגמה המוחלטת של טבילה באור הזוהר של לימוד תורה ושל קירבה לאלוקים.

לאחר מכן מגיעה פרשת השבוע הנוכחי. היא פותחת (שמות כה, א) בכך שמשה מכנס את בני ישראל כדי לתת להם את ההוראות המפורטות ביחס לבניית המשכן, כולל הרעיון שהם יעבדו בבנייתו שישה ימים בשבוע, אך בשבת הם ינוחו ממלאכה. מתי התרחש כנס זה? רש"י מספר לנו שהיה זה ביום שלמחרת יום כיפור.

הרבי מליובאוויטש זי"ע דן בנקודה זו. מדוע חיכה משה ליום הבא על מנת לתת לאנשים הוראות אודות המשכן? כולם היו ביחד איתו ביום כיפור, כפי שמתואר לעיל. מדוע לא להשתמש בהזדמנות הזאת כדי לספר להם על המשכן? מדוע זה צריך היה להתרחש בכינוס נפרד ביום הבא?

לדברי הרבי, סיבת הדבר היא, שיום כיפור הראשון היה כל כך נשגב וכובש, שלא היה זה הרגע המתאים לתת את ההנחיות המעשיות מאוד ביחס לבניית המשכן. באותו יום הם התמקדו בקדושתה של התורה עצמה.

עם זאת, העם היהודי לא היה יכול להישאר לנצח באווירה נשגבת זו. ביום המחרת התכנסו שוב כולם במטרה שונה ובצורה תכליתית מאוד, כדי ללמוד איך לבנות את המשכן – פיעלות שעתידה לקחת להם כמה חודשים של עבודה מסורה.

כאן, אומר הרבי, אנו לומדים הוראה חשובה לחיינו שלנו. כמובן שישנם זמנים שבהם עלינו להיות לגמרי שקועים בלימוד תורה. זהו עיסוק נשגב וכובש. אולם חשוב עדיין לראות שאנו מסוגלים לעבור לשלב הבא: לעבוד על בניית עולם טוב יותר, ה"משכן" של חיי היומיום שלנו. לימוד התורה הוא נשגב וצריך להוות חלק מחיי היומיום שלנו, אך עלינו לדעת גם שישנם זמנים שבהם עלינו לצאת מן התורה.2