הנה כמה רמזים וגימטריות מעניינים מפרשת ויקהל:

הלכות השבת נלמדות מפרשת ויקהל

השבת היא אחת המצוות המרכזיות והיסודיות ביהדות, והתורה מזכירה פעמים רבות את החובה לשמור את השבת ולנוח בה. גם בפרשת השבוע יש אזכור למצוות שמירת השבת, שנראה כאילו הוא מופיע בדרך אגב.

משה רבינו כינס את עם ישראל ובפיו בשורה טובה: הקדוש ברוך הוא רוצה שהם יקימו עבורו "משכן". משה ידע שהבשורה תתקבל בשמחה ובהתלהבות על ידי עם ישראל, והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שהמשימה תושלם ותבוצע על הצד הטוב ביותר. לכן משה הקדים ופתח את דבריו באזהרה על שמירת השבת, כדי להדגיש שגם בתוך כל ה'רעש' והעבודה האינטנסיבית של הקמת המשכן – על יום השבת יש לשמור מכל משמר כיום מנוחה.

אולם, כשנעמיק בפסוקים נראה שאזהרת השבת בפרשה אינה רק תזכורת צדדית על מצוות השבת המפורסמת, אלא יש בה חידוש מיוחד: בשונה ממקומות אחרים בתורה שבהם מדובר על מצווה כללית של מנוחה ושביתה, בלי לפרט למה בדיוק הכוונה, בפרשה שלנו באה דוגמה מפורטת ומוחשית: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

והאמת היא שרבות מהלכות שבת, המורכבות והמסובכות, נלמדות מתוך דברי משה שבפרשה:

בשבת אסור לבצע פעולות רבות, ובאופן כללי הן מסווגות ל-39 קטגוריות כלליות, הנקראות בשפה ההלכתית: "אבות מלאכות". לדוגמה, פעולת כתיבה היא "אב מלאכה" אחד, שכולל בתוכו פעולות רבות נוספות; פעולת המחיקה אף היא "אב מלאכה" מיוחד, שגם הוא כולל הרבה פרטים וסעיפים; כך גם פעולת הבישול, התפירה ועוד – ובסך הכול 39.

ובכן, למספר זה של 39 – שנמסר מדור לדור כחלק מהתורה שבעל פה – מציינים חז"ל כמה אסמכתאות בתורה שבכתב, וכולן מתוך פרשת ויקהל.

בפסוקים יש רמז לשלושים ותשע המלאכות

כמו שהזכרנו, הפרשה ברובה לא מדברת על יום השבת, אלא רק שלושת הפסוקים הראשונים שבתחילתה.

וכך נאמר בהם1: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

מדהים לגלות כיצד מתוך המילים ה'פשוטות' הללו, שבכלל לא נראית בהן כוונה מספרית כלשהי, הוציאו חכמינו את המספר 39 בכמה דרכים:

הדרך הנפוצה ביותר כתובה בתלמוד2, והיא דורשת את שתי המילים הראשונות בדברי משה: "אלה הדברים". המלה "אלה" שווה בגימטרייה 36, וכדי להגיע למספר 39 חסר לנו 3. לשם כך מצרפים את המילה "הדברים": "דברים" הם (לפחות) 2 – לא "דבר אחד" אלא "דברים" ברבים, והאות ה' הנוספת ("הדברים") מוסיפה לנו עוד 1 – כך הגענו בסך הכול למספר 39.

[במקורות אחרים3 דרשו בדרך דומה, אבל בשינוי קל: המלה "אלה" שווה 36, ו"דברים" הם 2 – בסך הכול 38. ומה עם ה'מלאכה' ה-39? לדבריהם, אין צורך ברמז מיוחד על אחת המלאכות, משום שהתורה מפרשת אותה מיד: "לא תבערו אש"! מכיוון ש'מלאכת' ההבערה כתובה במפורש, אין צורך להוסיף לה רמז, ודי ברמז הקיים על 38 ה'מלאכות' הנותרות].

בתלמוד הירושלמי4 מובאת דעה נוספת, שאומרת שאפשר ללמוד את כל 39 ה'מלאכות' מתוך המילה "אלה" בלבד. כיצד? מחליפים את האות ה' באות ח' – שתיהן אותיות גרוניות, מה שמלמד שיש קשר ביניהן ובדרכי החילוף והגימטריה הן מתחלפות האחת בשנייה. כך נחשב כאילו כתוב "אלח", וזה אכן שווה בגימטרייה 39.

והנה עוד דרך ללמוד את המספר 39 מתוך המילה "אלה": נוסיף לערך המספרי של המילה, 36, את מספר האותיות של המילה, 3 – וכך נגיע למספר המבוקש5.

"בעל הטורים" לומד את המספר 39 ברמז מהמילה "לעשֹת" שבסוף הפסוק – "אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשֹת אותם". המילה כתובה בכתיב חסר, בלי ו', והיא כוללת את האותיות: ל (ששווה בגימטרייה 30) + תשע, ובסך הכול 39.

ועוד מוסיף "בעל הטורים": כשנספור את המילים שבשלושת הפסוקים שציטטנו, נראה שחוץ מהמילה "השבת" שמסיימת את הפסוקים, יש בהם בדיוק 39 מילים. המסר הוא ברור: אפשר לעבוד ולעסוק ב-39 המלאכות, אבל כשמגיעה "השבת" – מפסיקים ועוצרים...

מה הקשר בין מלאכות השבת לעונש המלקות?

ה'מלאכות' הן 39, אבל כאשר המשנה – במסכת שבת6 – מתחילה לפרט אותן, היא לא פותחת במספר הנקוב הזה, אלא נוקטת בלשון 'עקיפה': "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת". 40 פחות 1 – שווה 39.

רבי יהודה החסיד מביא לסגנון זה מקור בפסוקים שציטטנו7: הפסוק השני מתחיל במילים "ששת ימים תֵעשה מלאכה", והגימטרייה של המילה "ששת" שווה לערכן המספרי של המשפט "ארבעים חסר אחת" – שניהם שווים 1000. ללמדך שרק ב"ששת" הימים עוסקים באותן "ארבעים חסר אחת" מלאכות, ואילו ביום השביעי הן אסורות.

אך מה באמת הרעיון? למה המשנה לא אומרת במפורש "אבות מלאכות שלושים ותשע"?

בספר הקבלי "שני לוחות הברית"8 מוסבר שיש בכך כוונה להקביל את המלאכות האסורות בשבת לנושא ה'מלקות'. בספר דברים נאמר9, כי יש מקרים שבהם אדם חוטא נענש על ידי בית הדין בהכאה: "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, ארבעים יַכֶּנוּ לא יוסיף". למעשה, הוכיחו חז"ל מהתורה כי אמנם בפסוק נאמר "ארבעים", אך הכוונה של התורה היא להחסיר מכה אחת ולהכות בפועל רק 39 מלקות, "ארבעים חסר אחת"...

השורש לכך שחוטא מקבל את עונשו במספר 39 הוא בחטא הקדמון – חטא עץ הדעת, שהביא לעולם 39 קללות (10 לאדם, 10 לאשתו חוה, 10 לנחש ועוד 9 לאדמה), ולכן החוטא – "אשר עליו רוח טומאת הזוהמא ההיא" – ראוי לקבל מכות במספר זה בדיוק.

ובכן, כיוון שלגבי 'מלקות' משתמשים דווקא ב"ארבעים חסר אחת" (שהרי בתורה כתוב "ארבעים יכנו", וחז"ל הם אלו שחיסרו מכה אחת והורידו ל-39) – לכן גם לגבי המלאכות האסורות בשבת משתמשים באותו סגנון של 'ארבעים חסר אחת', כדי ללמדנו שמי שמחלל שבת, חלילה, ועוסק בה באותן 39 מלאכות, נכנס לתוך הקטגוריה של הקללות וה'מלקות'.

[ה"צמח צדק" מוסיף על כך10, שיש לראות את 39 ה'מלאכות' גם במובן חיובי: בשבת הן אסורות, אך בששת ימי המעשה הן דבר רצוי וחשוב. על ידי 39 ה'מלאכות' – כאשר עושים אותן בדרך הנכונה לפי התורה – מביאים תיקון לאותן 39 הקללות שבאו לעולם בעקבות חטא עץ הדעת, וזוכים למדרגה רוחנית גבוהה הנקראת בשם "טל" – בגימטרייה 39 (ואכן, מיד לאחר ה'הבדלה' במוצאי שבת, כאשר חוזרים ל-39 ה'מלאכות' של ששת ימי המעשה, נוהגים לומר נוסח מיוחד המתחיל במלים "ויתן לך האלוקים מטל השמים")].

"כל נדיב ליבו יביאה" – צריך שיתוף פעולה של האיש והאישה

הזכרנו כי משה רבינו הזהיר על שמירת השבת דווקא בהקשר של הקמת המשכן – כדי שבני ישראל לא ישכחו את חובת המנוחה בשבת בתוך הלהט הגדול, ההתלהבות והזריזות.

בדברי "בעל הטורים" מופיע רעיון דומה לגבי נושא אחר שמופיע בפרשה שלנו:

את דבריו בעניין התרומה למשכן, פותח משה במילים אלו: "קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאֶהָ את תרומת ה', זהב וכסף ונחושת"11. לכאורה, האות ה' שבמילה "יביאֶהָ" נראית מיותרת – מדוע לא נאמר "כל נדיב ליבו יביא את תרומת ה'"?

אלא, שכאשר ביקש משה תרומות למשכן מזהב, כסף ונחושת, עלול להיווצר חשש שאנשים ירוצו בהתלהבות וייקחו בלי רשות את התכשיטים של נשותיהם כדי לתרום אותם למשכן. לכן לא אמר משה "כל נדיב לבו יביא" – בלשון זכר בלבד, אלא "יביאֶהָ" – מתוך הדגשה על הנקבה, ללמד שלא יביא האדם מתכשיטי האישה עד שיקבל את הסכמתה.

פירוש זה מעוגן גם בגימטרייה: המילים "לבו יביאה" שוות בגימטרייה 66, כמו המילים "לב הוא והיא" – לרמז כי נדרש שיתוף פעולה של שני הלבבות, שלו ושלה. רמז נוסף לשיתוף הלבבות נקבל כשנצרף את האותיות האחרונות שבמילים "כל נדיב לבו יביאה" – שיוצרות ביחד את המילה "וְלִבָּה"12.

הנשים טבלו לצורך הכנת החומרים למשכן

ואם כבר מדברים על תרומת הנשים למשכן, נציין כי הנשים נטלו חלק פעיל גם בהכנת החומרים למשכן. על כך נאמר בהמשך הפרשה13: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו, ויביאו מטווה את התכלת ואת הארגמן, את תולעת השני ואת השש".

רבינו שמעיה, מבעלי התוספות, מגלה כאן כמה רמזים בראשי התיבות14:

ראשית, הנוטריקון של המלים "בידיה טוו ויביאו מטווה" יוצר את המילה "מוטב" – רמז לכך שהן הביאו תרומה למשכן מן המובחר והטוב ביותר.

שנית, בתוך הפסוק מרומז בנוטריקון כפול שנשים שהיו טמאות טבלו במקווה כדי להיטהר לצורך עבודת הקודש – מראשי המילים "בידיה טוו ויביאו מטווה את התכלת" יוצאת המילה "בטומאה", ואילו מראשי המילים "לב בידיה טוו ויביאו" יוצאת המילה "טבלו" – כלומר: בתחילה הן היו בטומאה, וטבלו לצורך הכנת החומרים לבניית המשכן.

מנין הגיעו עצי השיטים למדבר?

נסיים במרכיב חשוב שהיה במשכן, שהגיע בירושה מ...יעקב אבינו. הכוונה היא לעצי השטים, מהם בנו את הקירות של המשכן. העצים הללו, באופן טבעי, לא היו אמורים להימצא שם – העצים הללו לא צומחים בכלל במדבר, ובדרך כלל אנשים לא סוחבים עצים כה כבדים כשהם יוצאים למסע נדודים. אז איך בכל זאת היו להם עצי שיטים במדבר? מאות שנים קודם לכן, כשיעקב אבינו ירד למצרים הוא צפה ברוח הקודש שבני ישראל עתידים להקים משכן במדבר, ולכן נטע את העצים האלו במצרים וציווה על בניו לכרות אותם ולקחת אותם אתם כשייצאו ממצרים15.

ואכן, בשונה מחומרים אחרים ששימשו להכנת המשכן, שהתורה מספרת עליהם16 "וכל איש אשר נמצא אתו . . הביאו", כלומר: חומרים אלו נתרמו מתוך הרכוש הפרטי של אנשים פרטיים – ביחס לעצי השטים נאמר17 "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים – הביאו", כי היו אלו עצים מיוחדים שהיו מצויים מלכתחילה אצל הציבור לצורך מטרה זו18.

ומוסיף רבי יהודה החסיד19: המילים "וכל אשר נמצא" שוות בגימטרייה 738, כמו המילים "ויעקב נְטָעָם במצרים" (אמנם המשפט האחרון שווה 739, אבל בתורת הרמז מקובל שלא מתחשבים בפער כזה בגימטריות כאלו).