"ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה..." (בראשית כה, א).
קטורה היא הגר. מדוע נקראת קטורה? "על שם שנאים מעשיה כקטורת" (מדרש רבה על הפסוק).
הגר הייתה השפחה המצרית של אשתו הראשונה של אברהם, שרה. אחרי שנות נישואין רבות, כאשר שרה לא הצליחה להרות, היא התחננה בפני אברהם שיוליד ילד עם הגר. הגר אכן ילדה לאברהם ילד, ישמעאל, שהפך להיות "...פרא אדם ידו בכל ויד כל בו..." (בראשית טז, יב). אז דרשה שרה מאברהם שיגרש את הגר ואת ישמעאל מביתם. כאשר אברהם היסס, אלוקים ציווה עליו, "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה". הגר שבה לעבודת האלילים של בית אביה, ומצאה לישמעאל אישה מצרית.
אך שנים לאחר מכן, אנו שוב מוצאים את ישמעאל בבית אברהם, כשהוא מלווה את אברהם ואת יצחק לעקדה. ואז, שלוש שנים אחרי מות שרה, שוב נושא אברהם את הגר לאישה. הפיוס הוא עכשיו שלם – שכן בנה של שרה, יצחק, הוא זה שמשיב את הנישואין על כנם (עפ"י מדרש רבה על בראשית כד, סב).
"מעשה אבות סימן לבנים, אומרים חכמינו זכרונם לברכה. לכן התורה מספרת רבות על אירועי חייהם שכן כולם באים ללמדנו על העתיד (על פי הרמב"ן על בראשית כב, ו). הוא הדבר באשר לתנודות שביחסי אברהם עם אשתו ועם בנו ה"ברבריים". גירוש הגר וישמעאל ולאחר מכן השבתם אל חיק משפחתו מייצגים את השלבים השונים בהיסטוריה של התמודדות עם ה"הגריות" ועם ה"ישמעאלים" שבחיינו – עם היסודות הגולמיים והפרועים בטבע, בחברה ובסביבה.
הספיריטואליסט, הכורה והעתיד
ישנן 3 דרכים בסיסיות להתמודד עם השגרה שבחיינו: א. הכחשה, ב. זיכוך, ג. עידון.
הגישה הראשונה היא גישתו של הסגפן, שתגובתו לחולין היא בריחה. כיוון שהגשמיות של החיים הפיזיים מאוסה עליו, הוא מפחית את מעורבותו בהיבט החומרי למינימום ההכרחי ומקדיש את חייו לעיסוקים רוחניים.
הגישה השנייה היא גישתו של "המזכך", שניגש לפראות הבלתי מאולפת של החומריות כמו יזם המחפש זהב. הוא יודע שהרבה ממה שעובר דרך ידיו הוא בוץ שאין בו כל רווח, אך הוא מחפש את רסיסי היסוד הנשגב הטמונים בבוץ הזה. לכן הוא לא מוותר כליל על החומרי, אך הוא גם לא מאמצו ללא כחל ושרק. חייו הם תרגיל בסלקטיביות: כריית ניצוצות הפוטנציאל תוך סילוק המוץ שלא ניתן לבירור.
הגישה השלישית היא גישתו של "המעדן", זה שמסרב להתייחס לכל יסוד של בריאתו של אלוקים כאל דבר מוץ או יסוד שלילי. הוא מתעקש שניתן להפוך כל יצור, כל כוח, כל התנסות, נמוכים ככל שיהיו לדבר חיובי וקדוש. בעולמו של הקב"ה אין שום דבר שהוא שלילי ביסודו, כך הוא טוען. רשע ושחיתות אף פעם אינם חודרים עמוק. כל דבר אפשר וצריך לשנות ולהפוך לכוח טוב ופורה.
גישות אלו הן למעשה שלושה שלבים בהיסטוריה של הפוטנציאל האנושי. ביום השני לבריאת העולם, חילק אלוקים את הבריאה לשתי ממלכות: עליונים ותחתונים, וציווה כי "עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים". הקרע שבין הרוחני לפיזי היה מוחלט. את הרוחני לא היה ניתן להגשים, ואילו את הפיזי לא היה ניתן לקדש. לאדם הייתה ברירה – הוא היה יכול או להיכנע ליסוד החולין שבעולם החומר, או שהיה יכול להתעלות מעליו. "זיכוך" או "עידון" של החומרי היה מעבר ליכולתו של עולם בו חצץ גבול איתן בין הקודש לחול.
זה היה מצבו של העולם במשך עשרים וששת הדורות שמאדם הראשון ועד למשה. ואז, כפי שמתאר זאת המדרש, אלוקים חזר בו מגזירתו. ביום ו' בסיוון בשנת 2448 מבריאת העולם (1313 לפנה"ס) "אלוקים ירד מהר סיני" וקבע את התקדים שהיסוד העילאי יכול לחדור את היסוד הארצי. למשה הוא אמר: "עלה אל אד-ני", ובכך נתן ליסוד הארצי את הכוח להיות מרומם.
עידן ה"עידון" ("בירור") החל. בסיני ניתן לנו הזיכיון להוציא גרעיני קדושה מקליפת החומרנות. ניתן לנו ספר הדרכה, התורה, כדי ללמדנו כיצד להבדיל בין מה שניתן להשתמש בו באופן חיובי לבין מה שצריך להסיר ולסלק. התורה מפרטת אלו מיני מזונות מרוממים אותנו כאשר הם ממלאים באנרגיה את מעשינו החיוביים, ואלו מהם משפיעים על שכלנו ועל לבנו בצורה גסה וממיתים את הרגישויות הרוחניות שלנו. אלו מערכות יחסים יכולות להביא אהבה, הנאה וקדושה לחיי הנישואין שלנו, ואלו הם קשרים מנצלים ומשפילים. אותו העיקרון תופס גם באשר לכל תחום בחיים: התורה מורה לנו אלו יסודות בחיים הפיזיים עלינו לאמץ ולפתח, ואלו מהם עלינו לדחות ולהתרחק מהם. לנסות ללכת מעבר למדריך הזה – לנסות לעדן את מה שהתורה גורסת שהוא בלתי ניתן לבירור – זה מעשה חסר טעם שסופו להשיג את התוצאה ההפוכה מזו המיוחלת. בדיוק כפי שהאדם שלפני מעמד הר סיני לא היה מסוגל לגשר על פני הגבול שהונח מגבוה בין החומר לרוח, כך אף אנו מסוגלים לקדש רק את מה שבורא החיים עצמם נתן לנו כוח לקדש.
לבסוף, אלוקים מבטיח שיבוא זמן שבו "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב). זמן שבו כל הרֶשע והשלילה יימחו מעל האדמה והתמצית החיובית של כל יצור ושל כל תופעה בעולמו של הקב"ה תצא לאור. לא עוד נאלץ להתמודד עם האתגר היומי של הבדלת הקודש מן החול, לא עוד נדע את הכאב של ויתור על אזורים רבי עוצמה של חיינו בגלל אי יכולתנו לתעל אותם בצורה הולמת ובונה. חלף זאת, נדור בעולם שבו כל דבר יירתם באופן טבעי למטרה טובה ואלוקית.
מדבר סיני של אברהם
אברהם חי בתקופה שלפני מעמד הר סיני. כלומר, בסופו של דבר, הישגיו היו מוגבלים לתחום הרוחני. הוא חישל את הנשמה היהודית ופיתח את חייו שלו לכדי פרדיגמה של טוב לב ומסירות לאלוקים לאחר מכן הוריש איכויות אלה לצאצאיו. הוא נאבק בעבודת האלילים הכמעט-אוניברסלית של תקופתו, ושכנע רבים מבני דורו לוותר על אליליהם ולהכיר בא-ל האחד והיחיד. אולם מהותה הפיזית של הבריאה כמעט ולא הושפעה מזה. הגבול האלוקי שבין הרוחני לחומרי עדיין היה קיים והוציא מכלל אפשרות כל מאמץ אנושי לקדש את החולין.
אף על פי כן, כ"אב" וכארכיטיפ של העם היהודי, גילם אברהם את ההיסטוריה של שליחותנו בחיים. לכן, חיי אברהם כללו גם תקופת התעלות "טרום-סיני", תקופת "זיכוך" וכן תקופת "עידון" עתידנית. שלושה שלבים אלו בחיי אברהם מתוארים על ידי שלוש הפרשות הבאות: לך לך (בראשית יב–יז), וירא (בראשית יח–כב) וחיי שרה (כג–כה).
התקופה הרוחנית גרידא בחיי אברהם נמשכה עד לברית המילה שלו. ההנחיה האלוקית לעבור ברית מילה היה ה"סיני" של אברהם – המקרה הראשון והיחיד שבו אלוקים ציווה עליו לעשות מצווה. בפעם הראשונה בחיו, אברהם יכול היה לעשות מצווה – מעשה שנושא בחובו עוצמה אלוקית להתמיר ולשנות מהות פיזית (במקרה הזה, גופו שלו) לאובייקט לרצון האלוקי.
[זה מסביר פרט תמוה של התנהגותו של אברהם הקשורה בתורה. כאשר אברהם רצה שמשרתו אליעזר יישבע שבועה, הוא אמר לו "הנח את ידך מתחת לירכי" (בראשית כד, ב). שבועה נעשית תוך החזקת חפץ מקודש כגון מגילת תורה או תפילין. כאן אברהם אומר לאליעזר להישבע על חלק מגופו שלו שקודש על ידי מצוות ברית המילה. אולם חז"ל מספרים לנו כי "אברהם קיים את התורה כולה", אף שהיא עדיין לא ניתנה [בהר סיני]. אם כן, אברהם למד תורה, הניח תפילין, התקין מזוזה על משקוף דלתו, וכו'. נראה כאילו לא היה לו מחסור ב"חפצים מקודשים". מדוע אם-כן הוא אמר לאליעזר לשים את ידו "מתחת לירכו", בניגוד לכל הסטנדרטים הרגילים של צניעות ושל התנהגות נאותה? אבל כפי שהוסבר לעיל, מצוותיו של אברהם בתקופה של טרום-סיני, היה להן אופי רוחני לגמרי ובכך הייתה חשיבותן מאחר שאלוקים לא ציווה עליו לעשותן, אך הן נשארו בבחינת מעשי אנוש הכפופים לחוק הטבעי שהפריד את הרוחני מן החומרי. בעוד המצוות הללו השפיעו עמוקות על נשמתו שלו, על נשמות צאצאיו ועל המהות הרוחנית של הבריאה, לא הייתה להן כל השפעה על המהות החומרית של היקום. יוצא הדופן היחיד הייתה מצוות ברית המילה, אשר העובדה שאלוקים ציווה עליה היוותה העצמה בכיוון של קידוש הפיזי. לכן, זה אכן היה החפץ המקודש היחיד שלאברהם הייתה גישה אליו].
משמעותו של אירוע מפתח זה בחייו של אברהם מודגשת על ידי העובדה שלאחר שציווה עליו לעבור ברית מילה, אלוקים שינה את שמו של אברהם. במקור היה שמו של ראשון היהודים אברם. אלוקים הוסיף את האות ה"א כדי להפוך את השם לאברהם. השם "אברם" הוא צירוף של המלים "אב רם". "אברהם" פירושו "אב המון גויים", כלומר "אביהם של המון עמים" (בראשית יז, ה). לפני שניתנה לו מצוות ברית המילה, אברם היה אב רם – האב המייסד והמוליד של הישגים רוחניים ושל מורשת רוחנית. עם זאת, מעשיו נשארו "מרוממים" מעל לממלכת החומר. לאחר ברית המילה שעבר, אברהם נטל את תפקיד ההשפעה על "המון העמים"- תפקיד שכלל את הזיכוך ואת ההעלאה של הגשמי והיומיומי (החולין) (ככל שהדבר היה אפשרי לפני מעמד הר סיני).
האישה המעדנת
"זכר ונקבה ברא אותם", כך מתארת התורה את האופן שבו אלוקים ברא את חיי האדם. אכן, דואליות זו מתרחבת לכל צורות החיים ולכל יסודות הבריאה – שמים וארץ, שמש וירח, אנרגיה וחומר, וכן המודלים הפיזיים האחרים הרבים לעקרון הזכר והנקבה. דבר זה נכון גם לתמצית הרוחנית של החיים – יחסינו על אלוקים מורכבים הן מהיבט "זכרי" המתאפיין ביוזמה ובהישגיות, והן בהיבט "נקבי" המתאפיין ביסוד של קבלה ושל טיפוח ודאגה לזולת.
כך אנו מוצאים שמצוות רבות ניתנו לגבר בלבד, בעוד אחרות הן ממלכתה של האישה. בעל ואישה, כך מסבירים חז"ל, מגלמים את שני החצאים של נשמה יחידה. מעשי כל אחד מהם תורם ליכולתה של נשמתם המשותפת להגשים הן את היסודות ה"גבריים" והן את אלה ה"נשיים" במשימתה בחיים. באופן ספציפי יותר ניתן לומר, שכל מצווה מהווה מעשה שהוא גם "זכרי" וגם "נקבי": זהו מעשה כיבוש, מעשה של ניכוס בכוח של משאבים מתחום זר למטרות מקודשות, וכן זהו מעשה של טיפוח, של זיכוך וטיהור ופיתוח המשאב המנוכש והפיכתו לכלי קודש. כפי שאומר התלמוד, האדם מביא חיטין, חיטין כוסס (האם הוא יכול לאכול את החיטים כמות שהם)"?
האדם מפיק מן האדמה פוטנציאל תזונתי, אבל האישה היא זו שבוררת את המוץ מן הבר, מנפה את הקמח העדין מן הגס ולשה, מעצבת ואופה אותו עד שהופך ללחם מושלם וטעים.
כך אף היה זה ששרה, מחציתה הנשית של נשמת אברהם, הייתה זו שגרמה לגירושם של הגר ושל ישמעאל. כאשר אברהם היסס, כשהוא סולד מוויתור על הפוטנציאל הגדול הגלום בבת זוגו עובדת האלילים ובבנו הפרא-אדם, אלוקים אמר לו להקשיב לקול שרה, יהא אשר יהא מה שתאמר לו. אמת, עכשיו אתה אברהם, אב להמונים ומרומם החולין והגשמי, אבל בכל תהליך זיכוך קיימים הן הזהב והן החצץ. הגר וישמעאל מייצגים יסודות בבריאה שהם גסים מדי, גולמיים מדי, נוחים מדי להתלקח, מכדי להיגאל בעזרת מאמציך. שרה, תחושת הדיפרנציאציה הנשית שלך, דחתה אותם – עשה כדברה.
אולם חיי אברהם כוללים גם תקופה שלאחר חיי שרה – תקופה שבה הישמעאלים הפראים ביותר וה"הגריות" הזרות ביותר, יש להם מקום במשפחתו של אברהם. (לכן הגר נקראת כאן "קטורה", על שם העובדה ש"מעשיה היו נאים כקטורת". שכן, גם הקטורת מייצגת את הטרנספורמציה של היסודות ה"בלתי ניתנים לגאולה" שבבריאה, ואת הפיכתם לכלי קודש). תקופה זו בחיי אברהם היא הן ההקדמה והן האב-טיפוס לעידן הסובלימציה [עידון], שבו "ולא ייכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ) –כאשר המהות האלוקית של הבריאה לא תוסיף להיות עטופה במעטפת גשמיות ושימושו החיובי של כל יצור תהיה גלויה לעין ונגישה לכל.
כתוב תגובה