אחד הקשיים שבקריאת התורה מפרספקטיבה מילולית (כן, אני באמת מאמין שכל מילה בתורה היא תיאור רווי השראה של מאורעות היסטוריים שאכן התרחשו), הוא קבלת גילאיהן של הדמויות בתורה כגילן הממשי, בדיוק כפי שכתוב בתורה.

אנשים לא מוטרדים כל כך מאריכות ימיהם המדהימה של אלה שחיו בדורות שבאו מיד לאחר הבריאה, מתושלח ואחרים, שכן התורה מצהירה בבירור שלאחר המבול, הטבע ותהליך ההזדקנות השתנו בהתאם לתוחלת החיים המודרנית. מה שגורם לאנשים להרים גבות בפליאה זה מידע כמו זה שאברהם אבינו "הכיר באלוקים" ופיתח את כל המערכת המונותיאיסטית שלו כבר בגיל שלוש, ועם זאת היה מסוגל להמתין עד גיל 100 להזדמנות להפוך לאב ולהתחיל לגדל ילד שעתיד להבטיח את המשך המערכת לעתיד לבוא.

או למשל, אנו קוראים בפרשת השבוע כיצד רבקה נשלחה לשאוב מים מן הבאר ופגשה את משרתו של אברהם, אליעזר. הסיפור מתפתח וממשיך בהחלטתה של רבקה לעזוב את ביתה כנגד רצונם המפורש של משפחתה, כדי להנשא לבנו של אברהם, יצחק. האם ידעתם שכל האפיזודה הזאת התרחשה כאשר רבקה הייתה בת שלוש שנים בלבד?

עניין אחרון זה אינו לחלוטין בלתי ניתן להבנה. יש לזכור שאנו חיים בזמן ובחברה כל כך שופעים ומבורכים, שבעבורנו הדימוי של ילדה הנושאת מים מן הבאר מהווה צרימה בלתי נתפסת. אולם במשך רוב שנות ההיסטוריה ואפילו כיום בארצות הרבה פחות מפותחות מבחינה כלכלית, עבודה של ילדים ואף נישואי ילדים היו דברים נורמאליים.

עם זאת, מדהים לחשוב שילד יכול היה להיות מחונן – בגיל כה צעיר - בבשלות הרגשית והשכלית הנדרשות כדי להגיע למסקנה עצמאית ביחס לעתידם-הם או ביחס למקומה של האנושות בפנתיאון השמימי.

מצד שני, חישבו על עוצמת האופי הנדרשת כדי להתחיל מחדש בגילו המופלג של אברהם. ברור שלפי אמות המידה הנוכחיות שלנו, אבותינו היו אישים גדולים מן החיים שניחנו ביכולות מיוחדות.

אך נכונה באותה מידה היא ההכרה בעובדה שאנו לא פטורים מן האחריות לעצב את עצמנו בדמותם. כולנו ירשנו את היכולת לחולל במערכת ובעצמנו שינויים מרחיקי לכת בהרבה, בכל גיל ובכל שלב בחיים. גיל צעיר לא מהווה עיכוב וגיל מבוגר אינו מכשול בפני היכולת לצמוח, להתפתח ולהביא לשינויים ברוכים בעצמנו ובסביבתנו.