בסתיו 1980, גולל הרבי את חזונו למבצע חינוכי חדש עבור ילדי ישראל.

הוא ביקש להקים ארגון המיועד אך ורק לבנים מתחת לגיל בר מצווה (13) ולבנות מתחת לגיל בת מצווה (12), שייקרא: צבאות השם. יתכן שהרבי רצה לחזק את "קווי ההגנה" הרוחניים של העם היהודי על ידי כך שריכז צבא של ילדים, תוך כדי שהוא מפנה את התלהבותם וכנותם כדי להתכונן למשימה החשובה המוטלת עליהם: להיות מנהיגי יהדות המחר.

כשהילד יוצא ממעי אמו הוא אנוכי. הוא רוצה לאכול, לישון ולקבל את אהבת אימו. מושג הנתינה לאדם אחר אינו קיים אצלו. חכמינו זיכרונם לברכה אומרים לנו שלמרות שלתינוק שאך נולד יש נשמה אלוקית, נשמה זו עדיין לא חודרת דיה כדי להשפיע על התנהגותו. רק בהדרגה מתחילה הנשמה להתגלות באישיותו של הילד. זהו תהליך החינוך – הלמידה כיצד לבטא את עצמו, לדאוג לאחרים, לשתף פעולה, להתחלק, ולגדול ממצב של אנוכיות למצב של הגשמת "ואהבת לרעך כמוך", המצווה הכוללת בתוכה את כל המצוות, שאותה מכנה רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה".

למרות התקדמות הציוויליזציה המודרנית, באיכות החינוך של ימינו יש מקום רב לשיפור. במקום לעודד את הילד לחשוב ולדאוג לאחרים, להיות רגיש, לאהוב ילדים אחרים, התרבות של ימינו לעיתים קרובות מעלה על נס את האנוכיות, היהירות והערמומיות; מוסדות החינוך נעשים פחות ופחות יעילים במאמציהם לפעול נגד המגמה הזו. אלימות בבתי הספר, ונדליזם, פריקת עול וכל תרבות הסמים המתפשטת – הם סימפטומים של כישלון טראגי בחינוך. עובדה זו היא נושא לדאגה רבה לא רק בקרב מחנכים באופן כללי אלא גם, ואולי אף יותר מכך, בקרב אנשי החינוך התורני. נושא הילדים וחינוכם היה בחב"ד מאז ומתמיד בעדיפות עליונה. במשך דורות היוו מנהיגי חב"ד כוח חזק בייסודם של מוסדות חינוך חדשניים ויעילים והיו מקור השראה למחנכים והורים ברחבי העולם. על בסיס מסורת זו הוקם ארגון צבאות השם.