לפני מספר שבועות, ילדתי בת השש עשתה משהו שמאד הרגיז את אחת מעמיתיי. בו בזמן המעשה גרם לאביה – כלומר, לי – גאווה רבה.
זה קרה כאשר הבאתי עמי את בתי להקלטת ראיון עמי באולפן טלוויזיה. בעוד אני עונה על שאלות, בתי פטפטה עם המפיקה, אשה פקחית ומוכשרת וותיקה בטלוויזיה שאותה אני מכיר כבר כמעט עשור שנים. מפיקה זו נראתה מוקסמת מבתי באופן מיוחד: היא התרגשה ולא הפסיקה לדבר על שיערה של בתי שרה, הסרטים שענדה ושמלתה המקושטת. לאחר מכן הביאה לה צבעים לצייר, נייר חלק וכוסות מיץ תפוזים.
כאשר הסתיים הראיון, ראיתי שבתי גם קיבלה חפיסת שוקולד מיובאת, גדולה ועטופה בנייר מוזהב. "אבא, תראה מה סינדי נתנה לי!" היא אמרה בגאווה, "אך אני לא פתחתי את זה כי אולי, אני חושבת, שזה לא כשר. אתה מוכן להסתכל ולבדוק אם זה בסדר?"
הילדים שלנו חיו כל חייהם בבית כשר והם יודעים שמוצרים בלתי מוּכּרים צריכים לבדוק ולחפש אם יש עליהם סמל של כשרות מוכרת, המאשרת שכל הרכיבים מאושרים על-פי ההלכה היהודית.
בתי קיוותה, שאמצא כמה אותיות קטנות על נייר העטיפה שיאשרו את כשרות השוקולד, אך חותמת כשרות כזו לא נמצאה. "אני מצטער, שרה", אמרתי, כשאני מושיט לה בחזרה את חופסת השוקולד לאחר שנבדקה בתשומת לב, "לא מצאתי אף הכשר".
פניה של בתי בת השש נפלו לרגע, אך מהר מאד היא התעשתה ובאומץ רב החזירה את השוקולד בחזרה לסינדי. "תודה רבה", היא אמרה בחיוך ביישני, "אני מצטערת אך איני יכולה לאכול את זה".
האפיזודה היתה יכולה להסתיים כאן, אלא שסינדי החליטה שצריך לדון בזה. "אני לא מאמינה למראה עיניי!" התפרצה והתכוננה לגעור בי, ולמעשה גם באשתי, על כך שאנו הורסים את חוש ההנאה והספונטניות של שרה, מעודדים התנהגות כפייתית ומלעיטים את ילדתנו ברעיונות מפחידים ובאמונות טפלות. סינדי ראתה בכך משהו מאד "מפחיד" שהילדה ויתרה על חתיכת ממתק שבודאי היתה מתענגת עליו.
גרוע מכל, סינדי האמינה שהדגש החולני והשתלטני, לדעתה, על כשרות לפרטי פרטים, יפגע ביכולתה של בתי לעשות החלטות בעצמה ויגרום לה לגדול תוך הרגשה שהיא שונה מאחרים.
קשה להאמין שסינדי היתה מגיבה באותה רגשנות לו שרה היתה מוותרת על השוקולד בגלל סיבה אחרת – כמו למשל משקל יתר או תכולה גבוהה של כולסטרול. ההקרבה על בסיס דתי היא היא שגרמה לכך שתיראה בעיני סינדי כל כך בלתי הגיונית ומזיקה.
זהו היבט אחד של מה שנקרא "מלחמת תרבות" שמוזכר אך לעיתים רחוקות: באותו אופן ששומרי מסורת נחרדים לפעמים ממה שהם מחשיבים כפינוק מזלזל ושקיעה בסיפוק תאוות של החילוניוּת, כך כאלו שאינם דתיים נחרדים לעתים קרובות מפני מה שהם תופסים כהגבלות חסרות טעם ופולחני דת.
ההבחנות הנהוגות ביהדות נמצאות במוקד המסורת היהודית, אך נראים שרירותיים ומאיימים על כל כך הרבה יהודים לא דתיים.
אני מאמין בכל ליבי, שאימון בתי בילדותה לעשות הבחנות כאלה יעמוד לזכותה כשתגדל. נראה לי שזה דבר נפלא ולא סטיה נוירוטית, שילדה קטנה מסוגלת ברוח טובה להקריב טעם טוב של ממתק למען מערכת סטנדרטים חיצוניים.
אני לא יכול לחשוב על מתנה מתאימה ובעלת ערך לילדיי יותר מאשר לצייד אותם ביכולת להתנגד ללחץ של בני גילם ולהילחם באינסטינקטים החזקים של גיל ההתבגרות ללכת אחרי העדר. אדם שבודק כל פיסת מזון שהוא צורך יכול ללמוד להעריך אספקטים יותר חשובים של התנהגות באותה אכפתיות.
בקיצור, אני גאה בשרה שלי. ישנה מילה שקצת יצאה מהאופנה אך עדיין שימושית, שיכולה לתאר את התכונה ששרה הפגינה.
פעם היו קוראים לזה אופי.
כתוב תגובה