ב"ה

קוראים וקוראות יקרים.

שוב זה קרה. משהו השתבש בטלפון הנייד והוא נתקע במסך הפתיחה. כמה שעות טובות הייתי צריך להסתדר בלעדיו וזו הייתה הרגשה מוזרה.

אבל חוץ מההרגשה המוזרה של משהו שחסר בכיס, שמתי לב לעוד משהו מוזר: אני כמעט לא זוכר מספרי טלפון בעל פה. פעם הייתי מחזיק בראש רשימה ארוכה של מספרים; כל אדם שהייתי צריך להתקשר לעיתים תכופות היה בתוך המוח שלי. היום אני פשוט סומך על המכשיר המלבני שנח לי בכיס. חוץ מכמה מספרי טלפון שעוד נשארו מאז (ההורים שלי, אחותי הגדולה, אשתי) – אני כמעט לא זוכר אף מספר טלפון בעל פה!

אז מה כן נשאר אצלי במוח? האם אני סומך יותר מדי על הטלפון ועל שאר העזרים המודרניים ופשוט משתמש במוח... קצת פחות?

פרשת השבוע היא פרשת חוקת, שמזכירה לנו את הפועל "חקיקה". וזה מחזיר אותי לטלפונים שפרחו מהראש, תחשבו על זה: כשכותבים או מדפיסים משהו, אפשר למחוק אותו. גם אם לא מיד, עם הזמן האותיות ידהו וייחלשו. אבל אם נחקוק אותיות באבן, שום דבר לא יוכל למחוק אותן. אולי הן יתכסו בשכבה של בוץ ולכלוך, אבל קצת ניקיון והאותיות החקוקות ישובו וייראו מול עינינו. הן תמיד שם.

אז קצת פחות חשוב לחקוק במוח מספרי טלפון, אבל יותר חשוב לחקוק במוח דברי תורה. ביהדות, השינון והלימוד בעל פה הוא ערך חשוב מאד. אז קחו לעצמכם כמה דברי תורה ותחקקו אותם במוח, עמוק-עמוק... הם יישארו אתכם בכל מקום אליו תלכו, גם אם הסלולרי ינפח את נשמתו.

(אגב, בסוף עשיתי איפוס מחדש למכשיר והכול הסתדר. תודה על ההתעניינות...)

שבת שלום,

הרב מנדי קמינקר