פרשת השבוע מתארת את התלהבותם של אבותינו מבניין המשכן ואת הבניה המדוקדקת עד לפרטי פרטים. לכאורה, לאחר שמסרה את הוראותיו המפורטות של אלוקים לבניין המשכן, יכלה התורה לסכם את הנושא בשתי מילים: "ויעשו כן". אך התורה בוחרת לתאר כיצד המשכן נבנה הלכה למעשה, כשהיא חוזרת על כל פרטי המלאכה. מדוע עושה כך התורה כשלרוב היא מקמצת במלים?
כל מורה שואף לא רק להעביר את שיעורו אלא גם להצית את סקרנותו של התלמיד, ליצור בתוכו תשוקה למלא אחר ההוראות. התורה לא שונה במובן זה. התורה היא ספר הדרכה. לכן היא משתדלת להחדיר בנו, תלמידיה, חיבה למסורת הכתובה בה.
אין די בכך שנלמד את חוקי התורה באופן מילולי – הכרחי שגם נפתח תיאבון לרוח התורה. התורה רוצה לטפח בתוכנו צמא למידע הכלול בה, רעב למורשתה, כמיהה לאווירה הכובשת שלה ורגש הערכה ביחס לקדושתה.
לפיכך, התורה מקדישה שתי פרשות שלמות לתיאור האווירה ששררה באותם ימים. לתת לנו תחושה של האווירה ששררה בבית אבותינו, להעביר את התלהבותם לתורה ואת נאמנותם לחוקיה. ללמד אותנו לא רק את העובדה שהם צייתו למצוות שנתן אלוקים, אלא גם את הסיבה לציות שלהם, את הסיבה לכך שהדבר היווה עבורם מוקד משיכה חזק כל כך.
דיברתי עם מבוגרים יהודיים רבים שזוכרים את שנות לימוד התורה שלהם. זיכרונות נעורים אלו הם לעיתים תכופות בלתי נעימים. המורים השתמשו הרבה פעמים במקל יותר מאשר בגזר. הם למדו ללמוד את התורה אך לא לאהוב אותה. מוריהם הניחו שעם הזמן הם יפתחו אהבה זו מעצמם, אך במקרים רבים הציפייה הזאת לא התממשה. הוריהם ומוריהם אכזבו אותם.
כשאנו יוצאים ללמד את ילדינו, בואו נזכור שאין די ביצירת מחויבות, אלא עלינו גם לשאוף לטפח אצל תלמידינו שכנוע פנימי, אמונה ואהבה.
כתוב תגובה