שאלה:

אני אוהב ללמוד תורה ומעריך את הרעיונות המופיעים בה. אבל העיסוק האובססיבי באותיות ובמילים המופיעים בתורה – עליהם בונים חכמי התלמוד הררי רעיונות ומסקנות – נראה לי מוזר.

תשובה:

תאר לעצמך לרגע את אלברט איינשטיין פוסע במורד הרחוב כשלפתע נופל מכיסו עט. הוא מתכופף כדי להרים את העט, אך אבוי! מכנסיו נקרעו. הוא ממהר לשוב הביתה כדי לתקן את מכנסיו.

ובכן, לפנינו ניצב פרופסור איינשטיין המהולל כשחוט ומחט בידו.

האם מעשה זה מבטא את חוכמתו המופלאה? בוודאי שלא. אולי תוך כדי תפירת המכנסיים הוא חושב מחשבות עמוקות, אך תפירת מכנסיים היא פעולה פשוטה אותה מבצע גאון כטיפש, מפורסם כאלמוני.

הנקודה אליה אני חותר היא שתכופות אנו נוטים להשוות בין חיבור התורה על ידי האלוקים ובין איינשטיין התופר את מכנסיו. זה משהו שהוא עושה כיוון שזהו דבר-מה שהיה מוכרח לעשות. אך לא כך רואים חכמי ישראל את התורה.

התפיסה הרווחת גורסת שלאחרי שאלוקים ברא את העולם, הוא הבחין בצורך לתת לבני התמותה שיצר קוד מוסרי לפיו יוכלו להתנהג. כך נולדה התורה. היא קיימת כדי לשמור את העולם מתורבת ולזרות מעט משמעות לתוך חיי האדם, שתכופות הם מבולגנים עד מאוד - משהו כמו חוברת עזרה-עצמית עבור המין האנושי.

אילו בכך הייתה מסתכמת התורה, לא היה לה הרבה קשר לאלוקים עצמו. אולי היא הייתה חלק מתיאור-המשרה של בורא-עולם, אך – כמו איינשטיין התופר את מכנסיו – לא היה לה קשר רב לחוכמתו המהותית של אלוקים. אל תגנוב, אל תפגע באיש, תן צדקה – כל זה יפה מאוד, אך האם לזאת תקרא חוכמה נצחית?

"אלפיים שנה קדמה התורה לעולם1" אומר המדרש.

במילים אחרות, התורה אינה רק מדריך שחיבר אלוקים עבור האדם. היא הופיעה לפני האדם, לפני העולם, לפני הקיום כולו. היא חוכמתו של אלוקים עצמו, דברים שהוא, כביכול, דן בהם עם עצמו. והוא החליט לשתף אותנו בדיונים ובחוכמתו.

כיוון שאלוקים הוא אחדות אחת שלמה, הרי חוכמתו מאוחדת עמו אף היא – וכך, ככתוב בספר הזוהר, "ה' ותורתו דבר אחד המה".2 באופן בסיסי, אם כן, כשאלוקים נותן לנו את תורתו, הוא נותן לנו את עצמו.

כאשר חוכמה אלוקית זו (לאחר שירדה דרך אינספור ממדים רוחניים) נכנסת למציאות שלנו, היא מיתרגמת לכמה חוקים שימושיים למדי. אך הדבר קורה רק מפני שמשהו אלוקי טהור תמיד יתבטא כאמת מוחלטת בכל מימד בו הוא יופיע. זה רעיון די חביב: אלוקים עצמו, ארוז בעטיפה נאה של חוכמה פרקטית הניתנת ליישום בחיינו.

זוהי אחת הסיבות בשלה התורה נפתחת באות בי"ת ולא אל"ף. בין שאנו לומדים את חוקיה ומגלים את הפן המוסרי שלהם, ובין שאנו קוראים את הסיפורים שבה ומוצאים בהם השראה, תמיד עלינו לזכור, שאיננו מתחילים מתחילת הסיפור. הסיפור מתחיל הרבה מעבר לנו, אצל אלוקים בעצמו. מה שאנו רואים הוא רק הצעד האחרון, שבאמצעותו נוצר החיבור לכאן, לאדמה. אך אם נחפור קצת עמוק יותר, ונהפוך כל מילה וכל משפט שוב ושוב, בשאלה: "מדוע הוא ניסח זאת כך? מה נחבא מאחורי דברים אלו?" או-אז אולי נצליח להציץ במה שבאמת מצוי בתוך החוכמה הזו. אולי אפילו נהיה מסוגלים לראות את תורתו כפי שהוא עצמו רואה אותה.