לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת פקודי.

עם ישראל תמיד ימנה לפחות 603 אלף איש

בתחילת הפרשה מספרת התורה על הדו"ח של ההכנסות וההוצאות שערך משה לאחר סיום מלאכת המשכן. בתוך הדברים מסופר על ה'כסף' שנתרם למשכן (לא במשמעות של מטבעות, אלא במשמעות של החומר המתכתי היקר), ומשקלו המדוייק.

בענין זה מציינת התורה שהיה משקל אחיד שנתן כל יהודי שגילו עבר את ה-20 שנה – משקל של 'מחצית השקל', והתורה מציינת כמה באמת היו אז והשתתפו בנתינה: 603 אלף ועוד 550.

מספר זה של 603 אלף – אומר רבי יהודה החסיד1 – הוא המספר הבסיסי עליו עומד עם ישראל, ואין מצב שבו ימנה עם ישראל פחות מכך. והרמז לכך הוא במלים "בני ישראל" השווים בערכם למספר 603. כמובן שזה המינימום בלבד, ובחסדי ה' עם ישראל מונה הרבה יותר מכך ובעז"ה יגדל עוד ועוד...

'קץ הגלות' של האדמו"ר הזקן

ובכן, כל אחד מתוך ה-603,550 נתן 'מחצית השקל', כך שהצטבר משקל של שקלים שלמים בסך 300 אלף ועוד 1,775. המספר העגול של 300 אלף בא לשימוש ביציקת האדנים – הבסיס שעליו עמדו קרשי המשכן: היו 100 אדנים, וכל אחד שקל 3000 שקלים.

נשאר איפוא משקל עודף השווה למשקלם של 1,775 שקלי כסף. ליתרה זו מקדישה התורה פסוק מיוחד, המספר שהשתמשו בה לצורך עיצוב העמודים: "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים – עשה ווים לעמודים, וצפה ראשיהם וחישק אותם".

מי שיעקוב אחר קריאת התורה בהתאם לנגינה המסורתית, ישים לב שהמלים הפותחות את הפסוק – "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים" – מתנגנות בהטעמה מיוחדת ובטון גבוה, כאילו מדובר בהכרזה קולנית. בספר 'פענח רזא' מוסבר שאכן כך, הדברים נאמרו בקול רם במיוחד:

כאשר בא משה להגיש את החשבון, הוא ידע בקלות מה נעשה עם רוב רובו של הכסף, ששימש לאדני המשכן כמו שהזכרנו; אך אותה יתרה קטנה יחסית של 1,775 נשכח ממנו ייעודה, ולא זכר מה נעשה בה. היה זה רגע של מבוכה, ומה שהציל את כבודו של משה היתה בת קול שיצאה משמים ואמרה: "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים – עשה ווים לעמודים". לכן המלים הללו נאמרים בהטעמה של הכרזה, כי אכן היתה כאן הכרזה קולנית שבאה מן השמים כדי להודיע שמשה נאמן בכל מעשיו.

מעניין הדבר, כי אותן מלים מוטעמות ומודגשות, שתוכנן המספר 1,775 קיבלו לאחר שנים רבות משמעות עוצמתית. היה זה בעל התניא – אדמו"ר הזקן – שלפני כמאתיים שנה דרש על הפסוק הזה דרשה בסגנון חריג מאוד, ובה נקב בשנה כמתאימה לבוא הגאולה השלימה.

[מעט רקע: לצד האזהרה החריפה והמקובלת נגד חשבונות ה'קץ', היו מקרים בודדים שבהם חכמים גדולים וצדיקים אמיתיים נקטו בצעד חריג וכן הצביעו על שנה מסויימת כשנה שיש בה פוטנציאל גדול לבוא הגאולה. מסתבר שלא היה בכך משום פוטנציאל בלבד, אלא שאכן בתאריכים אלו הושלם שלב חשוב בדרך לגאולה2 . (להמחשה: אדם הטס למקום רחוק, ישים לב לשעת הנחיתה במדינת היעד, גם אם יש לו עוד כמה שעות להיטלטל ברכב עד שיגיע למחוז חפצו. גם בעניננו, נכון שהגאולה השלימה עדיין לא באה, אבל הצדיקים שיודעים מה מתרחש מתחת פני השטח יודעים לזהות שבתאריך פלוני הושלם שלב חשוב בדרך אל הגאולה)].

הוא דיבר אז על שנת תר"ג (1843 – בעל התניא עצמו נסתלק מן העולם שלושים שנה קודם לכן, בשנת 1813), והסתמך על כך ששנה זו מציינת סיום של 1,775 שנים מאז חורבן בית המקדש השני – שנחרב בשנת ג'תתכ"ח (68). הרמז התבסס על העובדה שה'טעם' – תו הנגינה המסורתי – המצויין בהתחלת הפסוק "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים", נקרא בשם 'אַזְלָא גֵרֵשׁ', והדבר מרמז לכך שהגלות – שבה עם ישראל גלה ו'התגרש' מארצו של הקב"ה – תימשך 1,775 שנים3 .

מה מיוחד במספר 1,775?

מה באמת מיוחד במספר זה של 1,775? – נביא כאן כמה חשבונות מדהימים שגילה בענין זה הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש)4 :

כשנעשה חשבון ונחבר את הערך המספרי של כל אותיות הא-ב – א' שווה 1, ב' שווה 2, וכן הלאה עד לאות ת' ששווה 400 – נקבל בדיוק את המספר 1,775, וזאת בתנאי שנצרף גם חמשת האותיות הסופיות (ך-ם-ן-ף-ץ). מספר זה הוא איפוא מיוחד במינו, בכך שהוא כולל בתוכו את כל 27 אותיות התורה (22 האותיות מא' ועד ת', ועוד 5 האותיות מנצפ"ך).

[רבי לוי יצחק מוסיף, שבספרי הקבלה מוסבר כי קיים קשר בין אותיות התורה לבין 'מחנה יהודה', שכלל שלושה שבטים שכנים – יהודה, יששכר וזבולון. ואכן, כשנחבר את ראשי התיבות של שלושתם – יהודה, יששכר, זבולון – נקבל את המספר 27 כמנין האותיות, ואם תהיה לנו סבלנות... ונבדוק את הערך המספרי של שמות מנהיגי שלושת השבטים הללו (ה'נשיאים' - שבשלושת הימים הראשונים של חודש ניסן נוהגים לקרוא עליהם): נחשון בן עמינדב, נתנאל בן צוער ואליאב בן חלן – נקבל בדיוק... 1,175!]

והנה עוד רמז מקסים בענין זה:

חכמינו קובעים5 : "בן חמש שנים – למקרא". כלומר: ילד בן חמש שנים אמור לדעת קריאה שוטפת, כי כבר לימדו אותו את כל האותיות, ועתה הוא מתחיל בלימוד המקרא – קריאת התנ"ך.

הבה ונתבונן: "שנה" בגימטריא 355 (אגב, בחלק מהשנים יש באמת 355 ימים). ואם על הילד עברו 5 שנים – הרי שהוא הגיע למספר 1,775 (355 כפול 5), בדיוק כערכם המספרי של כל 27 אותיות התורה. אין פלא איפוא שכשמגיעים לגיל של "חמש שנים" כבר יודעים לזהות את כל האותיות ולקרוא...

חודש כסלו מקבל פיצוי

דיברנו על המספר 1,775 ועכשיו נרד למספרים קטנים יותר...

בפרשה מסופר כיצד הסתיימה כל מלאכת הכנת המשכן: "ותכל כל עבדת משכן אהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו"6 . 'בעל הטורים' מציין שארבע המלים הראשונות שבפסוק - "ותֵכֶל כל עַבֹדַת משכן" - שוות בערכן המספרי לארבע מלים אחרות: "בעשרים וחמשה בכִסלֵו נגמר" (=1392). כלומר: המלאכה נגמרה ביום ה-25 לחודש כסלו, אלא שהחגיגה נדחתה לחודש ניסן, ואז הקימו את המשכן שהיה עד אז מוכן ומקופל.

חודש כסלו קיבל 'פיצוי' לאחר שנים רבות – בימי חג החנוכה. המדרש אומר בענין זה7 : "הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה: עלי לשלם! מה שילם לו הקב"ה? חנוכת חשמונאי" – החשמונאים נכנסו בכ"ה בכסלו לבית המקדש השני, טיהרו אותו מטומאת היוונים וחנכו אותו מחדש. הרבי מליובאוויטש מטעים8 , שהעובדה שחודש כסלו הגיע לכבודו דוקא בבית המקדש השני אינה מקרית; חודש כסלו הוא החודש השלישי לחדשי החורף (אחרי תשרי וחשון), ולכן מתאים הדבר שחגיגתו לדורות נקבעה בקשר לבית המקדש השני, שהיה בעצם השלב השלישי בהשראת השכינה, לאחר השלב הראשון של המשכן והשלב השני של בית המקדש הראשון.

שלושה שלבים אלו בהשראת השכינה בישראל נרמזים הם בתחילת הפרשה, שם נאמר: "אלה פקודי המשכן משכן העֵדֻת". רבינו בחיי מסביר, ששלושת המלים 'המשכן משכן העדת' רומזות לשלושת השלבים (בסדר הפוך), ו"כל אלו החשבונות ראה משה ברוח הקודש":

המלה 'העֵדֻת' שווה 479, וזה מספר השנים של השלב הראשון בהשראת השכינה – מאז הקמת המשכן לראשונה עד לבנין בית המקדש הראשון בירושלים. במשך 479 שנים אלו נדד המשכן ממקום למקום, ועדיין לא הגיע אל מקומו הסופי [חשבון זה מפורש בספר מלכים9 : "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים .. ויבן הבית לה'". אלא שהמשכן הוקם שנה לאחר יציאת מצרים, ואם כן עלינו להפחית שנה אחת מ-480].

המלה 'משכן' שווה 410, וזה בדיוק מספר השנים של השלב השני בהשראת השכינה – ימי עמידתו של בית המקדש הראשון, שנבנה על ידי שלמה המלך.

ואילו המלה 'המשכן' שווה 420, כמנין שנותיו של השלב השלישי בהשראת השכינה – שנות עמידתו של הבית השני.

אך כאן יש בעיה קטנה... כי המלה 'המשכן' שווה רק 415! כאן נצטרך להגיע ל'פטנט' מיוחד שלפעמים נוקטים בו דורשי הרמזים, והוא הוספת מספר האותיות שבמלה. בעניננו, המלה 'המשכן' כוללת 5 אותיות, וכשנוסיף את ה-5 על הערך המספרי שהוא 415 – נקבל 420.

[ה'חתם סופר', בפירושו 'תורת משה', מצטט את דברי רבינו בחיי וכותב עליהם: "והוא דבר נפלא"! הוא מוסיף עוד, כי העובדה ששנות הבית השני נרמזים בצורה חסירה ולא שלימה (ולכן יש צורך לנקוט ב'פטנט' צירוף האותיות), גם היא מדוייקת – היא באה לרמוז לכך שבבית המקדש השני היו חסרים כמה מרכיבים מרכזיים, והבולט שבהם הוא הארון עם לוחות הברית שבתוכו שנעלם בסוף ימי הבית הראשון].

ראשי התיבות של חמשת המלאכים

אחד מהמרכיבים הבולטים בתהליך עשיית בגדי הכהונה המתואר בפרשה, הוא הארגמן.

מה זה 'ארגמן'? כיום נפוץ לחשוב שצבע אדום-כהה הוא הנקרא 'ארגמן'. אכן כך סבורים הרמב"ם10 ורבי אברהם אבן עזרא11 . אך הראב"ד – הבר-פלוגתא הידוע של הרמב"ם – חולק על הרמב"ם וסובר כי המלה 'ארגמן' מבוססת על המלים 'ארוג-מינין', כלומר, יש כאן אריגה של כמה מינים ביחד, כמה צבעים. כך מצאנו גם בדברי הרמב"ן12 : "'ארגמן' - לפי שהוא ארוג במיני צבעונין הרבה".

בתורת הקבלה והחסידות13 נקטו בשיטה זו ש'ארגמן' כלול מכמה גוונים, והטעימו זאת בכך שהמלה 'ארגמן' היא ראשי תיבות של שמות המלאכים: א'וריאל, ר'פאל, ג'בריאל, מ'יכאל, נ'וריאל. מלאכים אלו אינם עשויים מקשה אחת, ואדרבה – כל מלאך מייצג כיוון שונה, צד אחר; ה'ארגמן', הכלול מכמה צבעים שונים, מסמל את התכללות המלאכים יחד.

ונרחיב מעט. המלאכים מתחלקים באופן כללי לארבע מחנות, והשמות שהזכרנו הם הראשים: יש את מחנה מיכאל שבצד ימין, מחנה גבריאל שבצד שמאל, מחנה רפאל שבצד מזרח, ומחנה אוריאל שבצד מערב. זהו גם הרמז שבמלה המקודשת 'גמרא' – נוטריקון של ג'בריאל מ'יכאל ר'פאל א'וריאל. במלה 'ארגמן' נוספה האות נ' המסמלת את נוריאל, ומוסבר על כך ש'אוריאל' ו'נוריאל' הם 'משפחה' אחת, אלא שאוריאל נוטה יותר לכיוון של חסד ולכן נקרא אוריאל במשמעות של אור בהיר, ואילו נוריאל נוטה יותר לכיוון של גבורה ולכן נקרא נוריאל במשמעות של נור =אש שורפת14 .

ואכן, בשיר השירים15 נאמר על הקב"ה: "מרכבו ארגמן" – 'מרכבתו' של הקב"ה כביכול אלו המלאכים, שנרמזים במלה 'ארגמן', וה'ארגמן' שהיה בבית המקדש אף הוא שייך לכך. כמובן שגם הצבעים האחרים שהשתמשו בהם – כמו ה'תכלת' – יש בהם משמעות עמוקה הקושרת אותם לעולמות העליונים, ועל כך בהזדמנויות אחרות בעז"ה.