קונה עולמו בשעה אחת

רבי שלמה מולכו חי לפני חמש מאות שנה. הוא גדל בפורטוץ, ולימים נהיה כומר. לא סתם כומר, אלא כומר בחצר המלוכה. בסופו של דבר, רבי שלמה מל את עצמו וברח איכשהו מפורטוגל לארץ ישראל. לפי החישוב יוצא שהוא למד פה שלוש או ארבע שנים, אך סופו היה עצוב. הוא נסע (עם דוד הראובני) אל המלך הגדול ביותר של אירופה, קארל החמישי, שהיה מלך ספרד, גרמניה וחצי אמריקה. היו אומרים שבממלכה שלו השמש לעולם אינה שוקעת. זאת הייתה ממלכה עצומה. ומדוע הוא הלך? כדי להסביר למלך את טעות הנצרות, ושעליו להתגייר. קארל החמישי לא התרשם. בתור בן אדם שהיה נוצרי ויצא מן הנצרות דנו את שלמה מולכו למיתה ושרפו אותו בעיר פראג.

כל הסיפור מרתק מאוד, אבל מה שהפתיע אותי היה דבר שהוא צדדי לכאורה. רבי יוסף קארו, מרן ה"בית יוסף", כתב ספר שנקרא "מגיד מישרים", ובו הוא מספר את המחשבות שלו, את החלומות שלו ואת החזיונות שלו. היה לו "מגיד" שמימי שהיה מדבר אליו.

זה סיפור שלם וארוך ומי שפרסם אותו בכל העולם היה רבי שלמה אלקבץ שנכח באותו מעמד. בכל מקרה, בספר הוא חוזר הרבה מאוד פעמים על החלום שלו, שלא התממש, למות על קידוש ה' כמו רבי שלמה מולכו. תראו איזה רושם הוא עשה על האנשים, רבי יוסף קארו לא היה ילד שמסתובב בגבעות, זה ה"בית יוסף"! והוא כבר לא היה איש צעיר, והוא תמיד מכנה את רבי שלמה מולכו בשם "רבי".

רבי שלמה מולכו השאיר אחריו שני ספרים בקבלה. היו לו בסך הכל שלוש שנים, כי לפני כן הוא היה כומר. הוא היה צריך ללמוד את השפה, והעברית שלו טובה ובהירה מאוד. מאיפה באה התורה, השפה והידיעה? הוא לא כתב, כמו שכותבים היום, בלבולי מוח כדי למכור את זה באיזו חנות בתור איזה חצי בבא...

את הבגדים שלו לקחה הקהילה ושמרה במשך דורות. התנהגו בקבר שלו בקדושה, והחשיבו אותו לקדוש, אבל מפתיעה יותר העובדה שהסתכלו בציציות שלו שהיו צבועות, ומזה מביאים ראייה בשולחן ערוך, ודנים בכך בהלכה. תוך שלוש שנים הוא הפך להיות אדם שההתנהגות שלו היא "מעשה רב" וראייה הלכתית! אני מתפעל מכך שהוא הפך לתלמיד חכם, מפני שזה דבר שאני לא יודע איך עושים אותו בזמן קצר כל כך. ה"בית יוסף" לא התייחס סתם ככה אל מישהו שנהרג על קידוש ה', במשך זמן כזה הוא הפך להיות גברא רבא ממש, בנגלה ובנסתר.

כשמגיע רשע גמור ליום הכיפורים וחזר בתשובה שלמה מאהבה - יום הכיפורים מכפר והאיש הזה הוא צדיק וטהור. אבל תורה הוא לא יודע.

הסבא משפולי הגיע פעם לאיזה כפר ליום הכיפורים והיה חסר שם עשירי למניין. הרבי התעניין היכן ניתן למצוא עוד יהודי, והמקומיים אמרו לו שפריץ הכפר הוא יהודי משומד, שעזב הכל בגלל אישה. הרבי הלך אליו ואמר לו: "אימא שלי הייתה אישה יפה מאוד, ואיזה גוי חשק בה ולא הייתה לה שום דרך להינצל ממנו, אז היא מצאה יהודי זקן אחד והתחתנה איתו במהירות בשביל להינצל. אני הילד שלהם. תראה, אתה עשית את ההיפך הגמור, ועכשיו יש לך הזדמנות להשלים מניין ולהיות יהודי ולתקן את העוונות שלך".

האיש אכן הגיע לבית הכנסת, עטפו אותו בטלית וראו איך נפשו נשברת בכל פעם יותר ויותר בתפילה. הוא עמד על רגליו במשך כל יום הכיפורים, ובסיום תפילת נעילה הוא נפטר. הרבי משפולי אמר אז: "אמנם אנחנו עכשיו רק תשעה, אבל עכשיו כיוון שהאיש הזה הגיע למדרגת הצדיקים שגם במיתתם נקראים חיים, נצרף אותו למניין".

כדי לדעת צריך ללמוד

ביום אחד אפשר להפוך מרשע מאוס ומשוקץ לצדיק, אבל אי אפשר להפוך מעם הארץ לתלמיד חכם. בשביל זה לא מספיק רק רעותא דלבא, אלא צריך מאמצים אחרים.

אין לנו דיסקים מוכנים שאפשר להכניס לתוך מוח של מישהו ולמלא אותו בתורה. הרב פרנק, שהיה הרב הראשי של ירושלים, סיפר איך בנעוריו הוא למד עם חברותא בבית הכנסת "החורבה" מסכת יבמות. הם למדו פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, וזו לא מסכת קצרה וגם לא קלה, והוא סיים: "אחרי הפעם הארבעים חשבתי שאני מתחיל משהו להבין מהמסכת".

אני לא מדבר על כמה ספרים יש בספריה, אלא כמה צריך לעמול עליהם כדי לדעת משהו. וזה לא נכנס בקלות, צריך לדחוף את זה כמו שמלעיטים אווזים. זה צער בעלי חיים אמנם, אבל בכל זאת יוצא מזה משהו. כתוב שעד גיל שש לא צריך להציק לילד, ומגיל שש להאכיל אותו בתורה כמו שדוחקים שור, כי רוצים שהוא יהיה שור גדול. בבית הספר לא עושים את זה, ובבית הוריך ודאי שלא, אז עכשיו הגיע הזמן להלעיט את עצמך.

איך עושים את זה? הגמרא אומרת שאם אומרים לשני אנשים לעקור הר, אז השוטה אומר "מי יכול לעקור הר?" ומתייאש, אבל החכם אומר "אני מתחיל לעבוד". הוא מוציא דלי ועוד דלי, רגב אחרי רגב, אחר כך הוא מצליח להוציא סלע גדול, ופתאום נופל סלע גדול יותר, ואחרי כמה זמן ההר נעלם.

אנשים מתייאשים ואומרים: "מי יכול ללמוד כל כך הרבה משניות ומסכתות?", אבל החכם לומד שתי משניות היום ושתי משניות מחר, והוא מתקדם ומשנן ואז מתחילים הסלעים ליפול. אפשר לעקור הר גדול, אבל בשביל זה צריכים לעבוד.

היה לי מכר גוי, טיפוס מיוחד מאוד. הוא כמעט והתגייר בגלל שאמרו לו שהוא גלגול של יהודי. והוא העריץ את בן גוריון. יום אחד הוא הלך אליו ואמר לו: "אני מעריץ את האמרה שלך שמי שחי במזרח התיכון ולא מאמין בנסים הוא לא ריאליסט". בן גוריון באמת אמר את זה, אבל אז הסתכל עליו בן גוריון הזקן, עם הגבות הגדולות שלו, ואמר: "אבל צריך לעבוד קשה מאוד בשביל הנסים האלה". הבנתם? להצליח לפרק את ההר, להצליח לצמוח לתלמיד חכם, זה ממש נס - אבל צריך לעבוד קשה בשביל זה. וכשעובדים קשה - ה' עוזר.

גם מי שאיננו גדול בתורה ובחוכמה, או אדם שאין לו עכשיו "מוחין דגדלות" והוא לא מסוגל ללמוד כעת דברים עמוקים, יכול ללמוד משניות בעל פה. למה לעשות את זה? כדי שיהיה על מה לחשוב. צריך להחזיק בראש איזה דבר, מפני שלפעמים אני באמצע הרחוב והייתי רוצה לחשוב על דברים אחרים. אז אם יושבות משניות בראש, אפשר לשנן אותן. אומרים שזה סגולה לכל מיני עניינים ושזה מטהר את העולם. כשאדם לא מסוגל ללמוד בעיון, ייתכן וגם הלימוד הזה קשה לו, אבל שווה להתאמץ. יש ערך בזה שדברי תורה מסתובבים לך בתוך הראש.

היה פעם מישהו שאמר שאחת הסיבות ללמוד בעל פה היא מפני שאם מישהו ימות בשבת וייקח הרבה זמן עד שיקברו אותו, אז אם הוא יזכור משהו מן התורה הוא יוכל בינתיים לחזור וללמוד, אבל אם לא - מה יעשה המסכן הזה?

יש השערה מדעית שהדבר הזה שנמצא על הצוואר, חוץ מזה שהוא נושא עליו כיפה, משקפיים ולפעמים מגדל זקן - יש לו עוד פונקציות. הוא יכול ללמוד, והרבה.