פרשת דברים מזוהה עם תשעה באב, יום האבל הלאומי היהודי. שבת זו שלפני תשעה באב נקראת בשם "שבת חזון" על שם ההפטרה המפורסמת המתחילה במילים "חזון ישעיהו בן אמוץ". בתשעה באב עצמו נזכור את חורבן בית מקדשנו, שארע לפני כמעט 2000 שנה, על ידי צום, אבל ומנהגים נוספים.

אך מדוע לזכור? העולם אינו מבין מדוע אנחנו ממשיכים לציין את יום השואה, וזו התרחשה רק לפני 60 שנה! יותר מ- 1900 שנה אנו זוכרים ושומרים על יום הזיכרון לחורבן בית המקדש, שהפך ליום העצוב ביותר בלוח השנה שלנו. מדוע? מדוע שלא ניתן לדברים שחלפו להיות דברים שחלפו? זו היסטוריה. מה שהיה היה. מדוע לחזור ולבקר מראות ישנים ומכאיבים?

אומרים שנפוליאון עבר פעם בגטו היהודי בפריס ושמע קולות בכי וקינה יוצאים מבית הכנסת. הוא עצר ושאל מה פשר הבכי והזעקה. נאמר לו שהיהודים זוכרים את חורבן בית המקדש. "מתי זה קרה?" שאל הקיסר. "לפני כ- 1700 שנה" היתה התשובה. לשמע תשובה זו אמר נפוליון בנחישות, ש"לעם עם עבר, תמיד יהיה עתיד".

ליהודים אף פעם לא היה ספר היסטוריה. יש לנו זיכרונות. היסטוריה יכולה להפוך לספר, מוזיאון, או ענתיקות נשכחות. הזיכרון הוא חי. הזיכרון הוא הערובה לעתידנו.

אפילו בתוך ההריסות, סירבנו לשכוח. בית המקדש הראשון נחרב על ידי הבבלים. כשהובילו את היהודים לשבי, הם ישבו ובכו. "על נהרות בבל, שם ישבנו, גם בכינו בזכרנו את ציון". על מה בכינו? על אובדן הרכוש, הבתים או העסקים שלנו? לא ולא. בכינו על ציון וירושלים. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי". לא בכינו על עצמנו או אבדן החופש שלנו, אלא על העיר השמימית ובית המקדש. באמצע השעבוד קיווינו לבנות, באמצע ההריסות חלמנו על שיבה לארצנו.

ובגלל שסרבנו לשכוח את ירושלים, אכן חזרנו. בגלל שסרבנו לקבל תבוסה או לקבל את הגלות שלנו כגורל היסטורי וכעובדה מוגמרת, בנינו קהילות יהודיות גאות בכל העולם, בעוד שהמנצחים אותנו כבר נוצחו על ידי הזמן. כיום אין כבר בבלים והעם שחי כיום ברומא הם לא הרומאים שהחריבו את הבית השני. הבבלים והרומאים הפכו להיסטוריה, בעוד שאנחנו, בהשראת הזיכרון שלנו, שבנו לתחייה כאילו נוצרנו מחדש, ולעולם יהיה נכון שעם ישראל חי!

אני זוכר ששמעתי סיפור על השואה מפי תלמיד חכם אחד ואחיינו. במחנה הריכוז, הם למדו גמרא יחד. הם למדו את מסכת מועד קטן, שהיא חלק מן הגמרא שלמרבה האירוניה דנה בדיני אבלות. כשהגיע הזמן שהדוד ראה את המוות מול העיניים, הוא אמר לאחיינו: "הבטח לי, שאם תשרוד, תסיים ללמוד את סדר מועד קטן". בתוך המצוקה, החורבן והטרגדיה, איזו מחשבה מעסיקה את מוחו? שהאחיין עדיין ילמד את הגמרא. זו היתה בקשתו האחרונה עלי אדמות. האם היה זה שגעון או שזהו הסוד הגדול של הישרדותנו?

רק אם נסרב לשכוח, רק אם נשמור את יום תשעה באב, נוכל לקוות לבנות מחדש את בית המקדש. ואכן גם הגמרא מבטיחה לנו "מי שמתאבל על ירושלים יזכה לראות בשמחתה". אם על עמנו לשוב לציון ולשמור בלב תקווה לשיקום ולתחייה, אזי שלא נעיז לשכוח. עלינו לשמור על יום האבל הלאומי שלנו. לוותר על סרטים ומסעדות. לשבת על כסא נמוך ולהתאבל עם כל בני עמנו. ואולי אף חשוב מכך, לזכור. ובעזרת השם הוא, יתברך, יחדש ימינו כקדם, את אותם ימים מפוארים, ויבנה את בית המקדש השלישי שיהיה קיים לנצח, במהרה בימינו, אמן.