מדי שנה, אלפי יהודים נוהרים לכותל המערבי בתשעה באב, יום האבל הלאומי של עם ישראל. ביום זה חרבו בית המקדש הראשון והשני, ובהמשך ההיסטוריה היהודית אירעו מאורעות טראגיים נוספים בתשעה באב.
ישנם התמהים: מדוע עלינו להתאבל? האם אין לנו מדינה עצמאית? האם ירושלים לא נמצאת בידינו? ואם כן, מדוע אנו מוסיפים להתאבל ביום זה?
אך למעשה, מעולם לא הציע רב למחוק את צום תשעה באב מלוח השנה שלנו. ואפילו הציונים הקנאים ביותר לא הציעו לבטל את מנהג שבירת הכוס מתחת לחופה. מסורת זו מזכירה לנו ששמחתנו האישית לא שלימה אם שמחת האומה לא שבה על כנה ואם ירושלים לא בתפארתה.
תודה לא-ל, מאז 1967 אנו יכולים לשוב ולבקר בכותל המערבי. אך חשוב לזכור כי עד כמה ששריד זה קדוש, הוא מהווה רק תזכורת מעציבה לבית המפואר שעמד בתוך חומות אלו. לפי ההלכה, כאשר מבקרים בכותל יש לקרוע את הבגדים לאות אבל, מכיוון שאנו עדים לבית המקדש בחורבנו.
למרות שיש לנו מדינה יהודית פעילה בארץ מולדתנו, אנו עדיין בגלות. גלות אינה מצב גיאוגרפי; לא ניתן לומר שהיהודים החיים בחוץ-לארץ חיים בגלות, בעוד המתגוררים בארץ פטורים ממנה. בין אם אתם חיים בירושלים או ביוהנסבורג, כולנו בגלות. ועד שיבוא המשיח ובית המקדש ייבנה מחדש הגלות לא תמה. אולי יש לכם דירה ברובע היהודי המשקיפה על הכותל, אך אם העם היהודי בגלות, גם אתם נמצאים בגלות.
נכון, היה זה נפלא לו הכרזת העצמאות ההיסטורית של דוד בן גוריון ב-1948 לא הייתה בגדר הכרזה בלבד אלא אמת לאמיתה. האמת המצערת היא, שאנו יכולים להכריז על עצמאותנו מהיום עד מחר, אך למעשה אנו תלויים בארצות-הברית, באיחוד האירופאי, בדעת הקהל העולמית, באמצעי המדיה, ואפילו (במובן מסויים) בארגון האו"ם.
וכמובן, אנו לא עצמאים מארגוני הטירור השונים, עמם אנו נלחמים תוך כדי כתיבת שורות אלו.
כאשר יהודים נהרגים במעשי טירור, כאשר החלום של שכנינו הוא להשליך אותנו אל הים התיכון, כאשר אמצעי המדיה הבינלאומיים מכחישים את זכותנו הבסיסית להגן על אזרחינו, האם אנו יכולים לומר שאנו באמת עצמאיים?
תודה לא-ל יש לנו חיל יבשה, חיל הים וחיל האוויר. תודה לא-ל, הם נלחמים מול השאיפות הרצחניות של אויבינו. אך עצמאות אמיתית פירושה שבטחוננו הלאומי לא מאויים יותר ושהשגנו שלום אמיתי ובר-קיימא. לא סתם נקרא המשיח "שר שלום", שכן מי עוד, חוץ ממנו, יכול להביא לנו את החלום המיוחל?
וכך, נמשיך ונקיים את מנהגי האבילות על בית-המקדש. ובתשעה באב – אם חלילה משיח לא יבוא – נשב על כסאות נמוכים, כאבלים. נתאבל על חורבן בית המקדש ועל הגלות שבאה בעקבותיו. נתפלל לשיבה אמיתית לריבונות מושלמת ועצמאות מוחלטת. נתפלל לימים בהם הילדים בערינו לא יחששו מקסאמים או מקטיושות, וגבולותינו יהיו בטוחים ושלמים. יהי רצון שזה יקרה במהרה בימינו, אמן.
הוסיפו תגובה