"דברים" פירושו "מילים" וזה שמה של פרשת השבוע – הפרשה הראשונה בספר דברים, הספר החמישי בתורה. כמובן שהתורה כולה – לפחות כפי שנמסרה לנו, בני האדם עלי אדמות - מורכבת ממילים; אך בספר דברים, טבען של המילים הללו הוא בעל משמעות מיוחדת.

ספר דברים הוא נאום בן 37 ימים שנשא משה, החל בא' בשבט וכלה בז' באדר, יום פטירתו של משה, בשנת 2488 מבריאת העולם (ב'תפח שנים, 1273 לפנה"ס). בנאומו חוזר משה על האירועים והחוקים העיקריים המתועדים בארבעת הספרים האחרים בתורה. לכן נקרא ספר דברים גם משנה תורה, כלומר, "חזרה על התורה" (ומכאן אף נגזר שמו האנגלי-לטיני Deuteronomy, שפירושו "החוק השני"). טכנית, משה כתב את כל חמשת חומשי התורה. אך כפי שמסבירים חז"ל, בארבעת הספרים הראשונים כתב משה את כל מה שקיבל מאלוקים, ואילו בספר דברים הוא אומר זאת "במילים שלו". ההבדל ניכר באופן ברור מן העובדה שארבעת הספרים הראשונים נכתבו בגוף שלישי (וידבר ה' אל משה לאמר...") ואילו בספר דברים אנו שומעים את קולו של משה בגוף ראשון ("ויאמר ה' אליי..." וכו').

אף על פי כן שייך ספר דברים למה שאנו קוראים "התורה שבכתב", כלומר, לא רק התוכן אלא גם המילים והאותיות נחשבות ככאלה שמקורן באלוקים עצמו. חז"ל מסבירים כי משה הכחיש את האגו שלו והתמסר בצורה כל כך שלמה לרצון האלוקי, שההוויה האלוקית דיברה מגרונו – מילותיו של משה הן אף מילותיו של אלוקים עצמו.

ספר דברים לכשעצמו משמש כגשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה. התורה שבעל-פה כוללת את התלמוד ואת המדרשים, את הפרשנויות ואת ההלכות, את ספר הזוהר ואת הקבלה, ואת "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" – כל מה שנוצר בשלושים ושלוש מאות השנים של תלמידי תורה הלומדים ומפרשים את התורה בהתאם למסורת מסיני. בתורה שבעל-פה, שנוצרה במוחותיהם ובפיהם של אנשים שוויתרו על האגו שלהם במידה פחותה משוויתר משה, תוכן הדברים הוא מאת אלוקים, אך המילים והאותיות הן של האדם.

במילים אחרות, לתורה יש שני ממדים: ממד שבו הן התוכן והן "העטיפה" ניתנים מלמעלה, וממד שבו החוכמה והרצון האלוקיים עטופים "במילים שלנו". אך קיים גם ספר דברים, שבו מתמזגים שני הממדים הללו: בן אנוש, משה, מגיע לרמה כה גבוהה של הזדהות עם החוכמה והרצון האלוקיים, עד כי "מילותיו שלו" מצויות בהתאמה מלאה עם תוכנן האלוקי-רוחני – בהתאמה כה גדולה, שהן אינן פחותות ממילותיו של אלוקים עצמו ומן המילים שבהן הכתיב את ארבעת ספריו הראשונים.

ספר דברים הוא הספר שממנו זורמת כל התורה שבעל-פה. הזדהותו המוחלטת של משה עם החוכמה האלוקית מעניקה לנו, נשמות פחותות ממנו, שיש לנו, לכל אחד מאתנו, "ניצוץ מנשמת משה", את העוצמה לעשות את אותו הדבר, (אף כי ברמה נמוכה יותר), כלומר: לעשות את "מילותינו שלנו" לכלי-קיבול לחוכמתו של אלוקים.

האדם הדובר

דבר זה מתרחש, ברמה מסוימת, בכל פעם שאנו פותחים את פינו.

הפילוסופים הקדומים התייחסו לאדם כאל "הדובר", ועד היום לא הצליח אף אחד אחר למצוא שם טוב יותר לגזע הפטפטני שלנו. אנו אכן אוהבים לדבר. ראו את ההסברים העצמיים האינסופיים שלנו, את השיחה הבלתי פוסקת שאנו חשים מחויבים "לקיים", את כמויות המילים שנשפכות מדי יום בכל אמצעי התקשורת שניתן להעלות על הדעת. מהיכן מגיע צורך בלתי נדלה זה להביע כל דבר במילים, כאילו שום דבר לא קיים באמת עד שהוא נגזר ומעובד כך שיתאים לסדרת צלילים שנפלטים מפי בן אנוש?

לדברי גדולי החסידות, סיבת הדבר היא שאין דבר שהאדם רוצה יותר מלשחק את אלוקים.

אלוקים עשה זאת: הוא דיבר ובדבריו ברא את המציאות. הוא אמר, "ויהי אור!", ויהי אור. הוא אמר, "ייקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה", ונוצרו האוקיינוסים והיבשות. אך האדם מביט בבריאה האלוקית ורואה אותה כמשהו שעדיין אין לו צורה, כמשהו שאינו מוגדר עדיין. אז אנו מדברים ומדברים ומדברים, מנסים לסווג ולקטלג ולכמת את עולמו של אלוקים במאמץ להעניק לו תכלית ומשמעות.

כמובן שקיימים הבדלים. אלוקים הוא אינסופי וכל-יכול, ואילו אנו סופיים ומסוגלים לשגות. אלוקים יצר בדברו את האור. לנו ניתן הכוח לדבר ובדברינו להפוך אור זה לזוהר בוהק וממוקד יותר – אך באותה מידה, אנו עלולים לגרום לו בדברינו להחשיך. אנו יכולים להביע בדברינו את היבשות והארצות והמחוזות של קהילה עולמית יצרנית – אך אנו מסוגלים גם בדברינו לגרום להם להפוך לגבולות של עוינות ומלחמה.

אך זהו "השותף לבריאה" שבו רצה אלוקים: שותף שיש לו סיכוי שווה לבנות את החנות ולמוטט אותה. שותף חופשי, בלתי תלוי, שבחירותיו הן כולן שלו – ולכן הן כולן באחריותו ומהוות לחלוטין הישג עצמאי שלו. כיוון שאלוקים רצה שותפים אמיתיים למאמציו, ולא חבורת שליחים ופועלים (כבר היו לו הרבה מאלה בעת שברא את האדם – הם נקראים "מלאכים").

לעלות לרמה הבאה

אך אלוקים עשה אף יותר מכך. לא זו בלבד שהוא הכפיף את הבריאה שלו ליכולת הדיבור של האדם, אלא אפילו את התורה שלו – את מחשבותיו ואת רצונותיו – הוא שם במילים שניתנות להבנה על ידי האדם, ולאחר מכן הוא הזמין אותנו לתהליך הביטוי הוורבלי של תורתו.

שכן, אם אנו שותפיו של אלוקים, עלינו להיות שותפים עד הסוף. שותף אמיתי, לא זו בלבד שהוא עושה את חלקו בניהול העסק ופיתוחו, אלא הוא גם משתתף בניסוח המשימה, המודוס אופרנדי, הכללים והחוקים.

לפיכך, אלוקים העניק לתודעה ולפה האנושיים את המנדט לא רק לעצב את עולמו, אלא גם להשתתף בניסוח התורה – החוקים, הכללים, "הקוד המקורי" של הבריאה.

כך נולד ספר דברים, הוא ספר המילים.

הראשון שקיבל את המנדט הזה היה משה, שמילא אותו בצורה כה מושלמת ש"תרומתו" הפכה לאחד הספרים שהם אבני היסוד של התורה. הישגו של משה מכיל את הזרעים מעניקי-העוצמה לכל שאר השותפים האנושיים שבאו לאחריו ושהשתתפו בהגיית החוכמה האלוקית ובמתן ביטוי מילולי לה.