בשנות החמישים של המאה שעברה, כשהעולם המערבי היה אחוז שיגעון רדיפה אחר איום ההתפשטות הסובייטית, וכשפוליטיקאים מכל קצוות הקשת הזהירו מפני האדומים המסתתרים מתחת מיטותינו, טיפחו מאוד את החרדות לגבי הפרסומת התת-הכרתית.

התאוריה הייתה שהקומוניסטים נהגו לשכנע במחתרת מנהלים של רשתות טלוויזיה להרשות להם לשדר מסרים מוצפנים, שיהבהבו על מסכינו יותר מהר מכפי שתפיסתנו תוכל להבחין לכך עד כדי שהיא יוצרת לעצמה משמעות מודעת, כך שהמסרים נרשמו ברמה התת-הכרתית, ברובד שבו מתקבלות למעשה החלטותיהם של הצופים.

איני יודע בוודאות אם לתאוריה יש תוקף מדעי, וגם לא אם ישנם כיום פרסומאים המשתמשים בשיטה הזאת הזאת כדי לשווק מוצרים להמונים, אבל בשבת הזאת פועל עיקרון דומה על היהודים בכל רחבי העולם.

בשבוע הבא יחול תשעה באב, צום של 24 שעות לזכר כל הטרגדיות שנפלו על עמנו במהלך ההיסטוריה הארוכה ומלאה הייסורים שלו.

השבת שלפני התשעה באב נקראת "שבת חזון", על שם המילים הראשונות של ההפטרה של השבוע, המתחילה ב"חזון ישעיהו בן אמוץ".

צידוק אחר להתייחסותנו לשבוע הזה כאל "שבת חזון" הוא שביום המיוחד הזה מובא בפני כולנו חזון בית המקדש השלישי.

יש אגדה שמרבים לחזור עליה, והיא הסיפור על אב המגיש בגאווה לבנו החביב עליו בגד מדהים ביופיו. הילד המפונק משחית אותו, ואביו מעניק לו בגד אחר, יפה אפילו יותר מהקודם.

כשהילד קורע את בגדו השני האב מבין לבסוף את חוסר הבגרות של בנו ומחליט לא לחזור על השגיאה. אמנם הוא מזמין בגד שלישי, אבל הפעם הוא נמנע מלתת לבנו את הפרס ומעדיף לשמור את הלבוש במלתחתו שלו.

פעם בכמה זמן, במאמץ לעודד את בנו לחזור בתשובה, האב מראה לבנו האהוב את הבגד המצפה לו ומבקש ממנו להפגין את הבגרות הנחוצה כדי שיהיה ראוי למתנה.

הבן שבסיפור הוא האומה היהודית, והאב מייצג את אלוקים. לפני שנים רבות היה לנו בירושלים בית מקדש יפה, שעורר את קנאת כל שכנינו. למרבית ביש המזל, בגלל חטאינו, בית המקדש הראשון חרב, ואחרי תקופת גלות קצרה, נבנה על אותו אתר בית מקדש אחר.

כשגרמה התנהגותנו שנאבד את בית המקדש השני, החליט אלוקים שלא לתת לנו במקומו מיד בית מקדש חדש, אלא במקום זאת, לבנות אותו מחדש בשמים, שם הוא מוכן ומצפה לגאולתנו.

בימי ההכנה לתשעה באב, יום היובל לחורבנם של שני בתי המקדש, מראים לנו את חזון בית המקדש השלישי, בתקווה שהפרס יעורר בנו השראה לחזור לאלוקים.

אודה ואתוודה שמעולם לא הייתה חווייתי המודעת בדרגת מוכנות כזאת שתאפשר לה לראות את החזון הזה. בכל שנה, בשבת שלפני תשעה באב, אני נזכר במשל הזה ותוהה מהי יכולה להיות התועלת שבחזון האלוקי אם אין ביכולתי לראותו? בטוחני שאין שום פגם במקור השידור, אבל מן הסתם איני מכוונן לתדר הרוחני הנכון.

איני יודע אם הקומוניסטים או שדרת מדיסון שכללו אי פעם את אמנות הסוגסטיה התת-הכרתית, אבל אני בטוח שאלוקים ניחן במיומנות הנחוצה להפעיל את התכסיס הזה. העובדה שאיני ראוי לזהות במודע את החזון השנתי הזה ולספוג את השראתו, היא ההפסד שלי. עם זאת, החזון אכן נובע מאלוקים, ואיכשהו, באופן מעודן, תת-הכרתי, אפילו אני קולט את הבטחת הגאולה הממתינה, ומגיב מהרובד תת-הכרתי לסוגסטיה לקראת שינוי.

כולנו מכירים את רוח האי-נחת לרגעים המופיעה משום מקום ודוחקת בנו להשתנות. בפעם הבאה כשהיא תגיע, אל תתגלגלו סתם לצד השני ותצפו שהיא תסתלק, אלא זהו בה את מה שהיא באמת: פעולה אלוקית של שכנוע תת-הכרתי. היה נחוש להתעורר לעצמך ולחיות את אחריותך כראוי לה.