"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל: בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א,א).

ספר דברים מתחיל בדיווח של התורה על סקירתו של משה בפעי עמו את ארבעים שנות מסעותיהם במדבר. בפסוק הראשון משה נוזף בבני ישראל בציינו כמה מהחטאים שחטאו נגד האלוקים בשנותיהם במדבר. אמנם משה בעיקר נוזף בעמו, אך עם זאת הוא מצליח לשזור בעצם הנזיפה גם צידוקים, להציע שכנוע מעודן לקיומן של נסיבות מקלות לכל אחד מהחטאים, שניתן לראותו בו הגנה, חלקית לפחות, על בני ישראל במעידותיהם.

"במדבר"

משה אומר "במדבר", נוזף בישראל על קטנות אמונתם בקריאתם המרירה במדבר "מי ייתן מותנו במדבר"1 אחרי שהמים אוזלים. אבל הוא בוחר את המושג הכללי "מדבר" במקום לציין את המקום הספציפי שם התרחש האירוע (במדבר סין בין אילים וסיני) כדי לרמוז שאמונתם הועמדה בניסיון קשה. לא ניתן להאשימם בגין תלונתם על הצמא, כי הם היו ב"מדבר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב, וצימאון אשר אין מים"2.

"בערבה"

משה אומר "בערבה", ומתייחס למקום שבו בני ישראל הרשו לעצמם ללכת אחרי פיתוי הנשים המואביות לעבוד את האלילים3. ושוב, משה אינו מציין את שם המקום (שיטים) אלא את ה"ערבה", כלומר מישור מואב, שידוע היטב שהייתה לו השפעה סביבתית להפיק מכל מי שעברו שם את ההתנהגות הבלתי-מוסרית הגרועה ביותר, ובכך הוא מציין נקודה להגנה על התנהגותו של העם4.

"מול סוף"

בנזיפתו של משה בבני ישראל על חוסר אמונתם בים האדום הוא אומר "מול [ים] סוף". הצבא המצרי כיתר אותם על החוף והם קראו "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?!"5 אחרי כל הניסים שהיו עדים להם במצרים הם כשלו להפגין את אמונתם בכוחו של אלוקים להושיעם כעת. אבל בו בזמן משה רומז על הנסיבות המקלות בהדגישו את העובדה שהם הגיעו אל לנוכח הים. כשלפניהם הים ומאחוריהם המצרים הרודפים אותם, לא הייתה בידם שום אפשרות טבעית כלשהי להינצל. אף כי ברמה השטחית משה נוזף בעמו, בו בזמן הוא רומז שלא ניתן להקפיד עמם ולהאשימם בנסיבות של ניסיון חמור ומאתגר כזה שבו הועמדה אמונתם.

"בדי זהב"

אחרי שהזכיר כמה הזדמנויות אחרות שבהן היהודים חטאו במדבר, משה מסיים ב"וחצרות די זהב". נזיפתו של משה נוגעת לעגל הזהב שהם יצרו לעצמם וסגדו לו. ובכל זאת משה רומז ששפע (די) הזהב והכסף שהיו ליהודים סחררו אותם והוליכו אותם לחטא.6