מהפכת הרועים

ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ; ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה... ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם

(בראשית מב, ו-ט)

עשרים שנה קודם לכן חלם יוסף שני חלומות שניבאו את אירועי אותו יום. בחלומו הראשון "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה; והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווין לאלומתי". בחלומו השני יוסף ראה "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי" (בראשית לז, ז-ט).

אחיו של יוסף, שכבר קינאו בחיבתו המיוחדת שרחש לו אביהם, "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו" (בראשית לז, ח). יעקב היה מודע לכך, אולם "היה ממתין ומצפה מתי יבוא" (פירוש רש"י לבראשית לז, יא), כלומר, זכר את הדבר וחיכה וציפה להתרחשותו.

על מנת שהדבר אכן יתרחש היה על יעקב להתאבל על אבדן בנו האהוב במשך עשרים ושתיים שנים, יוסף היה צריך לעבור תקופה של מאסר ושל עבדות, ואחיו היו צריכים להתייסר בייסורי מצפון קשים בכל אותה עת. עשרים ושתיים שנים כואבות צריכות היו לחלוף כדי שבניו של יעקב ישתחוו בפני מושל מצרים, – שבעצם היה אותו בעל החלומות שמכרו לעבד. מדוע היה חשוב כל כך שהכניעה זו תתרחש בפניו? למה המתין יעקב וציפה להתגשמות חלומותיו של יוסף למרות היווכחותו בעוינות הנוראה שנוצרה בין בניו בגינם?

היהודי החדש

כמו בניו של יעקב – גם אברהם, יצחק ויעקב היו רועי צאן. הם בחרו בעיסוק זה כיוון שהם גילו שאורח חייו של הרועה – חיים של בדידות, של קשר עם הטבע ושל ריחוק מהמולת החברה וממותרותיה – הוא אורח החיים שיאפשר להם להמשיך ולעסוק בעיסוקיהם הרוחניים. בשעה שרעו את צאנם בעמקי כנען ועל גבעותיה הם יכלו להפנות את גבם לענייני היום-יום, להרהר בתפארתו של הבורא ולשרתו בלב צלול ושלו.

יוסף היה שונה. הוא היה איש העולם, "מצליחן בר-מזל" במסחר ובפוליטיקה. לאחר שנמכר לעבדות הוא הפך מהר מאוד למנהל הראשי של עסקי אדונו. לאחר שהושלך לכלא הוא הפך מהר מאוד לחבר במעמד גבוה בהנהלת בית הכלא. לאחר מכן התמנה למושל מצרים, שני במעמדו רק לפרעה, באחת האומות החזקות בעולם, וספק המזון היחיד לכל האזור.

אלא ששום דבר מן הדברים הללו לא נגע בו. הוא נשאר אותו יוסף הצדיק שלמד תורה לרגלי אביו. עבד, אסיר, המוֹשל על מיליוני בני אדם, שליט עושרה ואוצרותיה של אימפריה – כל זה לא העלה ולא הוריד מבחינתו. אותו יוסף ששקע בהרהורי הגות על גבעות כנען ובעמקיה צעד לאחר מכן ברחובותיה של מצרים העשוקה. עצמיותו הרוחנית והמוסרית באה לגמרי מתוך עצמו ונשארה בלתי-מושפעת לחלוטין מן החברה שבמחיצתה שהה, מסביבתו או מהעיסוק שתבע את מעורבותו עשרים וארבע שעות ביממה.

הסכסוך בין יוסף לאחיו היה עמוק מהקנאה בכתונת הפסים או מהתחרות על חיבתו של האב. הוא היה עימות בין מסורת רוחנית להתמסרות חדשה לעולם הזה; בין קהילה של רועי צאן לפוליטיקאי. האחים לא יכלו לקבל שאדם יכול להתעסק בעניני בעולם הזה בלי להפוך לחלק ממנו; שאדם יכול להישאר מאוחד עם אלוקים ובו-זמנית לגור בארמונות ובאולמות הממשל של מצרים עובדת האלילים.

לאורך מאתיים השנים הראשונות של ההיסטוריה היהודית שרר ה"אני מאמין" של רועי הצאן.

אולם יעקב ידע שכדי שצאצאיו יוכלו לשרוד את גלות מצרים – ואת אלפי השנים של גלויות בבל, יוון, רומא, המזרח, המערב והגלות התרבותית והדתית שההיסטוריה טמנה בחובה עבורם – אזי הם יצטרכו להיות כפופים ל"אני מאמין" של יוסף. כדי שבני ישראל יוכלו לעבור דרך גועל חברתי מכל סוג אפשרי במהלך ארבעת אלפי השנים הבאות, ועדיין להוסיף בנחישות ולהיות עמו של אלוקים, היה עליהם להפוך לנתיניו של יוסף.