בפרשת השבוע אנו קוראים על חלומות פרעה, מלך מצרים. לאחר שחרטומי המלך ומגידי העתידות שלו לא הצליחו לפענח את פתרון החלומות המוזרים, נזכר אחד השרים בנער יהודי היושב בכלא שפתר חלומות בצורה מדוייקת. יוסף הצעיר מובא לפני מלך פרעה המספר לו את שני חלומותיו: שבע פרות רזות האוכלות שבע פרות שמנות, ושבע שיבולי תבואה שמנות הבולעות שבע שיבולים רזות ומצומקות.

לשביעות רצון פרעה יוסף פותר את החלום. שבע שנות שבע יגיעו לארץ אך לאחריהם יגיעו שבע שנות רעב כבד שישכיחו את השבע שקדם לו. המלך נהנה מפתרון החלום אך יוסף לא מסתפק בכך. מבלי להתבקש הוא ממשיך ומעניק לפרעה, מושל מעצמת העל באותה תקופה, עצה. הוא מייעץ לו למנות איש נבון וחכם כאחראי על התוכנית הכלכלית של הארץ: הקמת מאגרי ענק של תבואה במשך שנות השבע מהם יוכלו להתכלכל תושבי ארץ מצרים במשך שנות הרעב שיבואו לאחר מכן.

עצה מבריקה, ללא ספק. אבל מי ביקש ממך עצות? כיצד נער צעיר שזה עתה שוחרר מן הכלא אוזר אומץ להפוך ליועץ למלך בכבודו ובעצמו? החוצפה היהודית מפורסמת למדי, אך נראה כי הפעם היא עברה את כל הגבולות!

הרבי מליובאוויטש מסביר שלמעשה העצה הייתה חלק בלתי נפרד מפתרון החלום. מדוע עמדו הפרות הרזות ליד הפרות השמנות בטרם בלעו אותן? מדוע התעורר פרעה אחרי החלום הראשון, חזר לישון, ורק אז חלם חלום נוסף?

לדברי יוסף לכל זה הייתה משמעות רבה. החלום חזר על עצמו כיוון שהדבר עומד להתרחש בקרוב ולכן אין לבזבז אף רגע בהכנות לשנות הבצורת והרעב שתגענה. שתי קבוצות הפרות ניצבו אלו בצד אלו כדי להצביע על כך שקיים קשר חשוב ביניהן – שלמעשה, השנים הטובות יכולות להתקיים בעת ובעונה אחת עם השנים הרעות, וזאת אם עודפי התבואה מיבולן יישמרו וייאגרו כדי לכלכל את האנשים במשך שנות הרעב. כמו כן, פרעה התעורר בין שני החלומות כיוון שהקב"ה אמר לו, "התעורר והצל את בני עמך לפני שיהיה מאוחר!" במלים אחרות, החלומות עצמם רמזו על תכנית פעולה נגד הרעב הממשמש לבוא. אם יוסף לא היה מעניק לפרעה את עצתו הוא היה נאלץ להשמיט חלקים ניכרים ומהותיים ממשמעותם של החלומות. מתן העצות לא נבע מחוצפה.

התברר שפרעה התרשם כל-כך מפתרון החלום עד שהוא מינה את יוסף לתפקיד הבכיר של הממונה על מצרים. והשאר שייך להיסטוריה.

לפני שנים רבות אמר הנביא עמוס,

"הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא. הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלוקיך דן וחי דרך באר שבע ונפלו ולא יקומו עוד" (עמוס ח, יא-יג).

האם בדברים אלה לא ניבא עמוס את ימינו ואת תקופתנו הנוכחית? האם אין אנו עדים לרעב לאמת בעולם של מלאכותיות וזיוף? האם הצעירים שלנו לא נודדים לפינות מרוחקות של כדור הארץ בחיפוש נואש אחר רוחניות ואיזו משמעות עמוקה יותר לחייהם? ומהי אנו עושים כאשר רבים מהטובים שבצעירינו הולכים לאיבוד במזרח הרחוק? האם אנו קולטים את גודל הטרגדיה שהם לא מתחברים לאמונתם ולדת אבותיהם? האם אנו עושים כפרעה בשעתו, מסתובבים לצד השני וחוזרים לישון, או שאנו מחפשים הדרכה מאיש "חכם ונבון" שיכול להנחות את אנשינו הצעירים אל הדרך הנכונה – אל התורה?

בסופו של דבר פרעה ציית לעצת יוסף, נהג באחריות והציל את בני עמו מיסורים ברעב שפקד את כל העולם. האם אנו, כיום, מזינים את נשמותינו המורעבות מבחינה רוחנית ומעניקים להן את המזון שלו הן משתוקקות? רבים מאתנו מנסים לעשות זאת. הלוואי וכולנו נצטרף אליהם.