קוראים וקוראות יקרים,

מתי לאחרונה הרמתם שלט שכתוב עליו בגדול: "טעיתי"?

בפרשת השבוע מסופר על הטרגדיה הנוראה שקרתה במשפחתו של אהרן הכהן. נדב ואביהוא, שני בניו של אהרן, נספו. משה מורה לאהרן ושני בניו הנותרים להקריב קרבן. לפי הפרוטוקול הרגיל, הכוהנים צריכים לאכול את בשר הקורבן. אבל הם מחליטים לשרוף אותו, כי ההלכה אומרת שכוהן באבל לא רשאי לאכול קורבנות. כשנודע למשה על שריפת הקורבן הוא כועס, עד שאהרן מזכיר לו את ההלכה.

ומה מפליא? התגובה של משה. "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו", מספרת התורה. הוא לא מצדיק את עצמו ולא מתבייש להודות. ממש לא. "הוֹצִיא כָּרוֹז לְכָל הַמַּחֲנֶה וְאָמַר: אֲנִי טָעִיתִי אֶת הַהֲלָכָה וְאַהֲרֹן אָחִי בָּא וְלִמֵּד לִי" (מדרש רבה).

זה שיעור נפלא לחיים. כולנו טועים, לפחות מדי פעם. אבל לא כולנו מבינים: להודות בטעות זו לא חולשה, בדיוק להיפך. תנסו ותראו.

שבת שלום ובשורות טובות,

שלום בלוי