כאשר התורה מפרטת את הלכות הכשרות השונים, היא מעניקה לחיות ולבהמות סימנים מדוייקים לפיהם ניתן לדעת אלו כשרות ואלו לא; גם דגים כשרים נוכל למצוא באמצעות ווידוא שיש להם סנפיר וקשקשת.

אבל עופות? התורה לא נותנת לנו סימנים לפיהם נוכל להבדיל בין עופות כשרים ועופות שאינם כאלו. במקום זאת, אנו מקבלים רשימה של עופות טמאים בלבד מהם אנו צריכים להתנזר מאכילה.

רשימת העופות הטמאים: רק רשימה שחורה

את הרשימה אנו מוצאים בספר ויקרא1 ובספר דברים2 והיא כוללת את העופות הבאים:

נשר, פרס, עזניה, דאה ואיה, עורב, בת יענה, תחמס, שחף, נץ, כוס, שלך, ינשוף, תנשמת, קאת, רחם, חסידה, אנפה, דוכיפת ועטלף. התורה מוסיפה את המילים "למינה" או "למינו" על-מנל להדגיש שלא מדובר רק בעוף אחד אלא במין כולל המכיל עופות רבים.

מדוע בחרה התורה לציין אלו עופות אסורים, ולא אלו עופות מותרים? רבי יהודה מסביר3 כי "גלוי וידוע לפני מי שברא והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין, לפיכך מנה הכתוב בטמאין." במילים אחרות, רוב העופות בעולם כשרים ומותרים באכילה, ולכן הפסוק יכל להסתפק ברשימה שחורה של עופות אסורים באכילה. כל מי שלא נכנס לרשימה – כשר!

זה נשמע מצויין, אבל אם תגשו לסופרמרקט המקומי תגלו מספר מאוד מצומצם של זני עופות כשרים. מה קרה לכל השאר?

סיפור של מסורת

מתברר שהעובדה שאין סימני כשרות מיוחדים לעוף הייתה לו לרועץ.

הבה נחזור אלפי שנים אחורנית, לתקופה בה ניתנו לעם ישראל דיני הכשרות. המדרש4 מתאר כיצד משה רבינו לא הסתפק בנאום בלבד, אלא אף המחיש את ההלכות. "היה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם: זו תאכלו, וזו לא תאכלו!" ההמחשה כללה גם את העופות הטמאים, כך שהיהודים ידעו בדיוק מה מותר ומה אסור.

אבל עם השנים הספקות החלו להתעורר. סביר להניח שעופות רבים לא היו מצויים בארץ ישראל, וכשהיהודים גלו למקומות אחרים וגילו זנים חדשים של עופות הם נמנעו מאכילתם כיוון שהם לא ידעו לזהות אותם כעופות טמאים או לא5 . אפילו השמות המקובלים כיום בעברית לעופות הם שמות מודרניים בלבד, כך שיתכן והם כלל לא העופות המוזכרים במקרא.

ולמרות שרשימת העופות הטמאים נראית די קצרה, בל נשכח שהיא כוללת זנים שלמים של עופות. "מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן [מסווגים כ]מין איה!" אמר האמורא איסי בן יהודה6 .

עופות כשרים בימינו

חכמינו זכרונם לברכה גיבשו רשימת מאפיינים של עופות כשרים וטמאים7 .

לעופות כשרים יש שלושה סימנים: אצבע יתירה (מעל שאר האצבעות), זפק (איבר פנימי דמוי צינור המשמש לאיחסון מזון לפני עיכולו), וניתן לקלף את כיס הקורקבן שלו לללא סכין8 .

לעופות טמאים יש גם שלושה סימנים: הם דורסים את קורבנותיהם באכזריות9 ; כאשר זורקים לעברם אוכל, הם תופסים אותו בעודו באוויר (בשונה מהעופות הטהורים שמניחים אותו על הקרקע ורק אז אוכלים ממנו); וכשמותחים לפניהם חוט, העופות הטמאים יחלקו את אצבעותיהם בשווה בשני צידי החוט10 .

בסופו של דבר, הקביעה האם עוף כשר או לא מתבססת אך ורק על מסורת העוברת מדור לדור11 . בימינו המסורת מוגבלת למספר מצומצם מאוד של עופות, ולכן המבחר המוצע ללקוח הוא בהתאם.

אחת הסיבות: שיהיה לנו אופי טוב!

"נאמר בספרים שאחד הטעמים (שעל פי שכל) לשמירת כשרות הוא כדי לעדן ולזכך את המידות. לדוגמה, כאשר אדם אוכל חיה או עוף טורפים, זה יוצר באדם את מידת האכזריות. וכאשר אדם אוכל מאכלים כשרים, זה מעדן את מדותיו ומצליחו שתפילותיו תהיינה כדרוש, שקיום המצוות יהיה כדרוש, ושהבנת התורה בעצמו ולימוד התורה לאחרים יהיה כדרוש".

- הרבי מליובאוויטש זצ"ל12 .