לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת שמיני.

חג החנוכה הראשון בהיסטוריה

בפרשת שמיני מסופר על חג ה'חנוכה' הראשון בהיסטוריה היהודית. הכוונה כמובן לחנוכת המשכן, שהתקיימה בראש-חודש ניסן, שנקרא גם 'יום השמיני' משום שבא לאחר שבעה ימים של הכנה, 'שבעת ימי המילואים'. [אגב, קיים קשר בין 'חנוכה' שאנו חוגגים בחודש כסלו כזכר לחנוכת בית המקדש השני בימי החשמונאים, שכן מלאכת המשכן נגמרה למעשה בכ"ה בכסלו, אלא שהחנוכה בפועל נדחתה עד א' בניסן. לכן גם 'קריאת התורה' בימי החנוכה מדברת על חנוכת המשכן].

בכתבי הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון אנו מוצאים רמזים בענין זה:

ראשית, הערך המספרי של המלה 'חנוכה' (=89) שווה לגימטריא של המלים 'חסד טוב' – הקב"ה הראה את חסדו וטובו בכך שהשרה את שכינתו בתוך עם ישראל, דבר שגרם לשמחה גדולה, כמסופר בפרשה.

שנית, גם המלה 'חנוכה' וגם המלה 'חסד' מתחילים באות ח' – רמז לכך שזה קרה ב'יום השמיני'. המספר שמונה מתקשר גם לאישיות המזוהה יותר מכל עם ענין החסד והטוב – אברהם אבינו, שבשמו נכלל השם הקדוש 'א-ל' 8 פעמים (א-ל שווה 31, ו'אברהם' שווה פי 8 =248). דבר זה מתחבר עם מה שנאמר בספר הזוהר, שהשראת השכינה במשכן באה דרך המלאך אוריא-ל, שהגימטריא של שמו זהה לשם 'אברהם' (=248), וגם בשמו יש שמונה פעמים את השם 'א-ל'.

אך כאן בא דבר נוסף. בשמחת חנוכת המשכן נמהל צער גדול, כאשר מתו נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרן. גם זה רמוז במלה 'חנוכה', כאשר נחלק אותה לשלושה: ח – ה'יום השמיני', בו נסתלקו: נו – בגימטריא 'נדב' (=56), כה – בגימטריא 'אביהוא' (=25).

ששת החטאים של נדב ואביהוא

התורה מתארת את פטירתם של נדב ואביהוא בלשון זו: "ותצא אש מלפני י-ה-ו-ה ותאכל אותם, וימותו לפני ה'".

המלה "אותם" כתובה בכתיב מלא – לא "אֹֹֹתם" בכתיב חסר (כפי שרגיל בתנ"ך), אלא "אותם" בתוספת ו'; 'בעל הטורים' רואה באות ו' הנוספת, שערכה 6, רמז לשישה פרטים שמזכירים חז"ל לחטאם של נדב ואביהוא (פרטים אלו מפוזרים במקורות שונים ועקרונית אפשר להבין אותם כשיטות חלוקות, אלא ש'בעל הטורים' כולל אותם יחד):

1) 'אש זרה' – "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם".

2) הורו הלכה בפני משה רבם, כלומר: לא כיבדו מספיק את משה.

3) נכנסו למקדש שתויי יין.

4) בחרו שלא להביא ילדים לעולם.

5) רצו לרשת את מקומם של משה ואהרן. כך אומרת הגמרא: "היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהו: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקב"ה: הנראה מי קובר את מי".

6) המדרש אומר, שהם לא התייעצו זה עם זה אלא כל אחד עשה מה שעשה מעצמו בלי תיאום עם חבירו.

האם יין הוא טוב או רע?

על כל אחד מששת הפרטים שמביא 'בעל הטורים' יש הרבה מה לדבר ולדון, אך אנו נתמקד כאן דוקא בפרט השלישי – העובדה שנדב ואביהוא נכנסו שתויי יין. ענין היין בולט בהמשך הפרשה, שבה בא ציווי מיוחד בשלילה של שתיית יין: "וידבר ה' אל אהרן לאמר, יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו". מסתבר שאזהרה זו באה כהמשך ישיר למותם של נדב ואביהוא - שהיו שתויים.

היין אסור לא רק על מי שרוצה להיכנס לבית המקדש, אלא קיים איסור גם על מורה הוראה – רב – שאסור לו לפסוק הלכה כשהוא שתוי. גם תפילה צריכה להיות בישוב הדעת, ולכן מי שהגיע לשכרות אסור לו להתפלל.

'בעל הטורים' מוצא רמז להלכות אלו בתוך דברי התורה – "(יין) ושכר אל תשת", שהם נוטריקון של המלים: ואם שתה כדי רביעית (יין) – אסור להורות; תפילת שיכור – תועבה!

עוד אומר 'בעל הטורים', שפסוק זה הוא הפסוק היחידי שמתחיל במלה "יין" ומכאן יש ללמוד כי היחס הכללי ליין צריך להיות שלילי – כתוכנו של פסוק זה - בשל התוצאות ההרסניות שיכולה להביא שתיה בלתי מבוקרת. לשלילת היין קיים גם רמז מספרי: המלה "היין" שווה 75, וזו גם הגימטריא של המלה "יללה", ללמדנו ששתיית יין עלולה להביא ל'יללה', כמו שאירע כאן בנדב ואביהוא ובעוד מקרים המסופרים בתנ"ך.

אך קיים גם צד שני למטבע. בל נשכח שהיין הוא משקה חשוב המשמש אותנו לקידוש, הבדלה ועוד אירועים מקודשים. אף לזה מוצא 'בעל הטורים' רמז בתורה, שכן הפסוק הבא – הצמוד לפסוק זה המדבר על היין - מתחיל במלה "ולהבדיל", והסמיכות מלמדת שהיין משמש אותנו ב'הבדלה' הנערכת במוצאי שבת. [יתכן, כך אומר הרבי מליובאוויטש, שגם העובדה שנדב ואביהוא היו שתויי יין יש לה קשר ליין ההבדלה, שהרי חנוכת המשכן היתה ביום ראשון בשבוע].

ואכן, ידוע לנו מדברי חז"ל כי נדב ואביהוא היו באמת אנשים גדולים וצדיקים, ומסתבר שגם אותם מעשים שנחשבו להם לחטא היה בהם צד חיובי. נצטט מקצת מדברי הספר הקבלי 'שני לוחות הברית', המציג גישה מפתיעה בנושא היין.

לאחר שהוא מדבר – כהנחיה כללית - כנגד השתיה והשכרות, הוא מוסיף ומסתייג: "ואני מלמד זכות לקדושים אשר בארץ המה, אנשי השם ומשרתיו, ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות, בפרט בסעודות מצוה, בוודאי היתה כוונתם בזה לשם שמים - כי מתוך משתה היין היו אומרים דברי תורה על השולחן הרבה מאוד .. כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש, ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה .. נמצא כוונת הגדולים אפילו כששותים דרך שכרות היא רצויה, כי אין כוונתם בזה אלא אל הדבר הטוב הנמשך מזה".

גם למעלת היין קיים רמז מספרי מפורסם – "יין" שווה 70, כמו המלה "סוד", ומכאן ש"נכנס יין יצא סוד"; לכן כשאנשים גדולים בצדקותם שותים יין הדבר מסייע בידם להגיע לרמות גבוהות של השגה בסודות התורה (יצויין שגם התורה מתאפיינת במספר זה של 70, כמאמר: "שבעים פנים לתורה"). מסתבר איפוא שגם נדב ואביהוא לא שתו סתם יין אלא מתוך מטרה טובה, אלא שלא נזהרו מספיק ולכן מתו; בכל מקרה, אנשים רגילים כמונו - בוודאי צריכים להיזהר שבעתיים.

מדוע נענשו נדב ואביהוא

עד כאן דיברנו על מות נדב ואביהוא כפי שמבינים אותו בדרך פשוטה, שאכן הדבר אירע בגלל מעשיהם של נדב ואביהוא עצמם. אולם בדברי חז"ל מוצאים אנו זויות ראיה נוספות, שלפיהם מתברר כי יש לאסון זה שרשים קדומים שאינם באשמתם של נדב ואביהוא כלל.

לפי גישה אחת, מות נדב ואביהוא היה כעונש לאהרן אביהם על כך שנטל חלק בחטא העגל.

בעלי התוספות מביאים בענין זה את דברי התורה בפרשת משפטים: "על כל דבר פשע, על שור על חמור .. עד האלקים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו". פסוק זה מדבר במי שפשע בחפץ שהופקד תחת ידו והתכוון לגנוב אותו לעצמו; כאשר מוכיחים את פשעו בבית הדין, הוא צריך לשלם לבעל החפץ תשלומי כפל, כלומר: שני חפצים במקום אחד – "ישלם שנים".

בפסוק זה קיים רמז לאהרן - המלים שבתחילת הפסוק "כל דבר פשע" הם בגימטריא "אהרן פשע". גם המלים הבאות: "על שור על חמור" – מתאימות לחטא העגל: העגל הוא הרי ממשפחת השור, ומי שהסית את אהרן להשתתף בעשייתו היו אנשים רעים שנחשבים ל'חמורים'; ובכן, למרבה הצער אהרן 'שילם שנים' - בשני בניו הגדולים.

רעיון זה מסביר לנו את מה שכתוב בפרשת השבוע: "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים" – כי היתה גזירה כללית על בני אהרן, והעובדה שאלעזר ואיתמר נותרו בחיים אינה מובנת מאליה. המקובלים מוסיפים, כי העובדה שמתוך בני אהרן מתו דוקא נדב ואביהוא, קשורה לכך ששורש נשמתם נוטה יותר למדת הגבורה (בשונה מאחיהם אלעזר ואיתמר), והדבר נרמז בכך שהערך המספרי של שני השמות יחד (נדב = 56, אביהוא = 25) הוא 81, מספר היוצר את המלה "אף" המתקשרת עם כעס ורוגז (כמו "וחרה אפי").

גישה נוספת, עמוקה יותר, היא שמות נדב ואביהוא הוא חלק מהתוכנית האלוקית המקורית. כך אומר משה לאהרן מיד לאחר האסון - "הוא אשר דיבר ה' לאמר: בקרובי אֶקָדֵש"! כלומר: כבר לפני זמן אמר הקב"ה שתהיה התקדשות מיוחדת הנוגעת 'בקרובי' – בקרוביו של הקב"ה. גם כאן יש לנו גימטריא יפה מבית מדרשם של בעלי התוספות: ערכה המספרי של המלה 'בקרובי' שווה למלים 'בבני אהרן' (=320).

[כאשר נדייק יותר נראה שבדבריו המוקדמים של הקב"ה ניתן גם רמז שההתקדשות תבוא דוקא על ידי נדב ואביהוא:

רש"י מפנה אותנו לפסוק שנאמר בספר שמות, כאשר הקב"ה דיבר עם משה על התוכנית של המשכן ואמר לו: "ונועדתי שמה לבני ישראל וְנקדָש בכבודי"; היה כאן רמז שתבוא קדושה מיוחדת במשכן על ידי פטירתם של המכובדים ביותר בעם ישראל (ורש"י מוסיף: "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך; עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך").

ובכן, גם כאן מגלים לנו בעלי התוספות: המלה "ונקדש" שווה 460, וזו גם הגימטריא של המלים "הן נדב ואביהוא בני אהרן"].

נסיים נושא לא-פשוט זה ברמז אופטימי ומעשי. המלה "בקרובי" כתובה בתורה בכתיב חסר – "בקרֹבי אקדש"; את המלה "בקרבי" יש לחלק לשנים ולקרוא "בקֶרֶב י'", כלומר: כאשר עשרה מישראל (י=10) נאספים יחדיו – אז שורה השכינה ואפשר לומר 'קדיש' ו'קדושה' ("אקדש"). יהי רצון שנזכה להתקדש מתוך בריאות ושמחה, ובקרוב יתקדש העולם כולו בגאולה השלימה ובתחיית המתים.