ב"ה,
קוראים וקוראות יקרים,
אני כמעט לא זוכר כלום מגיל שלוש, מי כן? אבל תמונה אחת כן עומדת לי בזיכרון. היא כל כך מוחשית, שכשאני נזכר בה אני חש טעם מתוק בפה.
מה נחקק לי כל כך חזק בזיכרון? הפעם הראשונה שבה למדתי תורה, ביום הראשון ללימודים בתלמוד התורה. זה היה ממש יום חג, לכל המשפחה. עטפו אותי בטלית של אבא ולקחו אותי לכיתה של גדולים. המורה אמר את הפסוק "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" – ואני חזרתי אחריו. אחר כך הוא מרח דבש על לוח עם אותיות האלף-בית, ונתן לי לטעום את האותיות. מישהו גם זרק עליי גשם של סוכריות, אמרו לי שזה היה המלאך מיכאל.
ככה, בלי מילים והרצאות ארוכות, הרגשתי את הטעם של התורה הקדושה: מתוק.
החינוך הזה מהבית מלווה אותנו כל החיים ומעצב את היחס שלנו לתורה. ראיתם פעם פרופסור שמחבק את מגדיר המחלות? עורך דין שמנשק את ספר החוקים? – יהודים מחבקים את ספר התורה, יהודים מנשקים ספר קודש שנפל. כי אנחנו אוהבים את התורה; כי התורה היא לא רק מה שצריך לדעת, היא טעם החיים שלנו.
בחג השבועות באמת קיבלנו מתנה. ביום הזה הקדוש ברוך הוא נתן לנו את החכמה שלו, את המחשבות שלו – שאנחנו נוכל להתחבר אליו, לחוש בכל החושים את הקדושה. והתורה כל כך גדולה ורחבה, שכל אחד יכול למצוא בה את הטעם האישי שלו, את מה שידבר אליו ללב ולראש, ולטעום את הטעם המתוק כל כך של התורה.
נותנים לנו ללקק דבש, לא נטעם?
שבת שלום וחג שמח!
שלום בלוי
