דממת קודש השתררה בהיכל בית מדרשו של האדמו"ר מצאנז, רבי חיים הלברשטם, בעל ה'דברי חיים'. תפילת חג השבועות הגיעה אל סיומה, ובין הכתלים המלאים מפה לפה עמדו החסידים בנשימה עצורה. הקהל הרב, ובו גדולי תורה ומאורי הלכה שעשו את החג בצילו של הצדיק, המתין בכיסופים לרגע שבו יעלה הרבי אל הבמה וישמיע את פלפולו התורני העמוק, כמנהגו מדי חג שבועות.

בעוד הקהל ממתין בדריכות לכניסת הרבי, נפתחה דלת האולם הגדול ולתוכו פסע הגבאי בצעדים נמרצים לעבר בימת הקריאה, הוא היכה על גבה שלוש פעמים, והכריז בקול רם: "הרבי מבקש כי האנשים שאנקוב בשמם יסורו מייד אל הקודש פנימה!".

מיד החל הגבאי לקרוא בשמותיהם של כמה מנגידי ועשירי החסידים "ר' קלמן כהנא מסיגט, ר' אביש קנר מסנוק, ר' חיים שינוביץ מקשנוב..."

תמיהה אחזה בקהל, והשקט בחלל האולם נעשה כבד. הנגידים שנקראו אל הרגי חשו נרגשים ונבוכים מגודל השעה. במהירות התקבצו מפינות האולם ופילסו את דרכם בחשש מתוך ההמון לעבר חדרו הסגור של הרבי.

לאחר שנכנסו כולם סגר בעדם הגבאי את דלת החדר. הרבי ישב במקומו, הביט בהם ואמר: "מדי שנה נוהג אני לשאת פלפול תורני עמוק בפני הקהל לרגל זמן מתן תורתנו. ואולם, היום חפץ אני לדרוש דרשה גם בפניכם".

עיניו של הצדיק פנו אל הנגידים ההמומים והוא המשיך בדבריו: "ובכן, יקיריי, חסרים לי חמש-מאות זהובים עבור מצוות הכנסת כלה, ושחרור אברך יקר מעול השירות הצבאי. אני זקוק לכל הכסף בדחיפות!".

העשירים החליפו ביניהם מבטים תמהים. מה פשר הדחיפות לעסוק בענייני הממון דווקא לפני הדרשה השנתית בעיצומו של החג?!

אך הרבי, כמו לא ראה את מבטיהם התמוהים, המשיך: "האברך הוא ר' פנחס מרופשיץ, נכדו של הרה"ק רבי נפתלי-צבי מרופשיץ. בקשתי אליכם שתמציאו לידי את מלוא הסכום מיד במוצאי החג, אך בעוד קדוש היום הזדרזו להודיע לי כיצד חילקתם ביניכם השותפות בנתינה".

אם הפתעתם לא הייתה גדולה מספיק, הוסיף מיד הרבי ואמר "עתה, צאו נא מן החדר ועוצו זה לזה. אחר, שובו הֵנָה לכשתהיה בפיכם הבטחה נאמנה למלא את בקשתי. ואנכי אמתין עליכם כאן, בחרדי. לא אצא לשאת את הדרשה השנתית לפני שאקבל את הבטחתכם!".

יצאו הנגידים מחדרו נסערים מחדרו של הרבי והסכימו ביניכם כי למרות גודל הסכום יצליחו בעזרת ה' להביאו במלואו כבר במוצאי החג, והזדרזו לחזור אל הרבי עם הבשורה המשמחת. "הרבי יכול להיות סמוך ובטוח כי מיד במוצאי החג נמסור לידיו חמש-מאות זהובים".

נהרה של שמחה פשטה בפני הצדיק. הוא הורה לחסידים העשירים לשמור בסוד את מה שהתרחש בחדר בדקות האחרונות והפטיר בהתרגשות "זהו הדרוש הנאה ביותר שדרשתי אי-פעם בחג השבועות".

לא יצאו רגעים מעטים ותכף יצא הרבי מחדרו בליווי החסידים להיכל בית המדרש והחל לדרוש בהתלהבות את דרשת החג חריפות ובעומק כמנהגו בקודש מידי שנה.

כתום הדרשה, עטו הקהל סביב הנגידים בסקרנות מתוחה. על מה נקראו לשוחח עם הרבי ברגעים הנשגבים של חג מתן תורתנו? ואולם, נאמנים לצו רבם, נצרו הנגידים את לשונם ולא גילו ולו מילה אחת משיחתם עם הרבי.

אולם ר' משה קנר, בנו של ר' אביש לא ויתר. הוא הפציר באביו וחזר והפציר עד שזה התרצה לחשוף בפניו את הסוד, לא לפני שקביל ממנו תקיעת כף לבל ישתפוֹ עם אף אחד אחר.

כעבור שעה קלה פגש ר' משה את ר' פנחס מרופשיץ בין המון החסידים בבית המדרש. הוא פתח עימו בשיחה חברית, ובתחכום כיוון את הדברים אט-אט אל עבר נושא גיוסו המתרגש ובא.

"לא התייצבתי כלל בלשכת הגיוס", ענה לו ר' פנחס בתמימות ובפשטות, "ואין לי כל כוונה ללכת לשם".

חרדה פנימית לפתה את ר' משה לשמע הדברים. הייתכן שר' פנחס ניסה להערים על הרבי ומצא דרך קלה לשלשל לכיסו סכום כסף נכבד באמצעות אמתלה שקרית על חרב גיוס המונחת כביכול על צווארו, בשעה שזו לא הייתה ולא נבראה?!

החשד אפף את מחשבתו והכביד על ליבו. הוא מיהר לאביו, ר' אביש, שטח בפניו את מה ששמע מפי האברך הצעיר, וחלק עימו את חשדו.

השמש נטתה לערוב ופני השמים השחירו. העשירים מיהרו לקיים את הבטחתם ואצו למסור לידי הרבי את הסכומים שקיבלו על עצמם, העולים יחדיו לכדי חמש-מאות זהובים. הרבי הודה לכל אחד מהם באופן אישי ושיבח את זריזותם.

ואולם, החשד שהחל לקנן בליבו של ר' אביש בעקבות מה ששמע מבנו לא נתן לו מנוח. כאשר ניגש לקבל את ברכת "צאתכם לשלום" מהרבי, רכן לעבר אוזנו של הצדיק ואמר בלחישה כי נודע לו ממקור ראשון שר' פנחס כלל לא התייצב לצבא, וממילא אינו זקוק לממון הרב שהרבי גייס עבור פדיונו.

להפתעתו הגמורה של ר' אביש, פניו של הרבי לא השתנו כהוא זה ונותרו שלווים לחלוטין. "מה יודעים הנכם? מה מבינים אתם?" השיב לו הרבי ברוגע, "במהלך תפילת מוסף, בעת אמירת קדושת 'כתר', ראיתי ברוח קודשי את פנחס כשהוא לבוש במעיל מדי הצבא. באותו הרגע הבנתי שהוא נקרא לצבא ועלי להשיג בדחיפות את מעות פדיונו לפוטרו מן הגזרה". המום מן הדברים המופלאים, פנה ר' אביש מרבו כשהוא נרגש ואחוז התפעלות.

ימי החג חלפו וייצאו ימי התשלומין. הקהל הגדול שעלה לצאנז להקביל את פני הצדיק ברגל, החל להתפזר, איש-איש לביתו ולמעשיו. ואף ר' פנחס מרופשיץ היה בין ההולכים, ועלה על רכבת הנוסעים העושה את דרכה לכיוון עיר מגוריו.

והנה, באמצע הנסיעה, כאשר עצרה הרכבת בתחנת העיר טרנוב, פשטו על הקרונות שוטרי חרש והתעקשו לבצע בדיקת פתע מדוקדקת בניסיון ללכוד צעירים המשתמטים מחובת השירות הצבאי. ר' פנחס, שהיה באותם ימים צעיר לימים וניחן במבנה גוף חסון ובריא, עורר מייד את חשדם. הוא נעצר במקום ונלקח תחת משמר לבסיס צבאי סמוך.

ר' פנחס הופשט מבגדיו והולבש בעל כורחו במדי צבא. ולאחר חקירה קצרה שבה התברר כי אכן השתמט במכוון מלהתייצב בלשכת הגיוס כחוק, נכלא ונקבע לו מועד קרוב למשפט צבאי מהיר.

השמועה המבהילה על דבר מעצרו, גיוסו הכפוי ומשפטו הקרב של ר' פנחס הגיעה במהירות רבה אל חצר האדמו"ר בצאנז. אך הרבי, שהקדים תרופה למכה, שיגר מיד את סכום הכסף הנדרש בידי עסקני טרנוב על מנת שיפדו את ר' פנחס, ואכן זה יצא במהרה לחופשי.

מקור: ספר "פי צדיק"