"הסיפור שלי" הוא מיזם תיעוד ושימור של אלפי עדויות וזיכרונות של אנשים ממפגשים אישיים שהיו להם עם הרבי מליובאוויטש. כעת יוצא לאור בעברית ספר שמכיל אוסף של סיפורים מרתקים כאלה, ומספק הצצה מרתקת לאישיותו ודמותו של הרבי.

מתוך הספר בחרנו חמישה סיפורים של אנשים שמספרים איך עצה או הדרכה של הרבה שינו להם את החיים לתמיד – ואולי גם לכם.

לעולם אל תתייאש, הוא תמיד אתך

יעקב שיפמן היה נער בן שלוש עשרה כשאביו חלה בסרטן אלים ומצבו הרפואי החריף במהירות. הפגישה שלו עם הרבי, הצילה את חייו של יעקב:

הרבי קם וניגש אל מדף הספרים בחדר, שלף משם כרך של התלמוד, ואמר לי: "אביך כעת חולה מאד, וקצו קרב. השם יעזור, אבל אביך יהיה מדוכא, וגם אתה תהיה מדוכא. אתה זקוק למשהו שיעניק לך כוחות. אני רוצה ללמד אותך משהו שיסייע לך להמשיך הלאה".

הוא פתח את מסכת ברכות והחל ללמד אותי את הסיפור מספר מלכים, שבו דנה שם סוגיית התלמוד: כאשר חלה המלך חזקיהו, בא הנביא ישעיהו לבקרו. הנביא הודיע למלך כי ימיו ספורים וכי עליו להתכונן לקראת מותו, אך חזקיהו סירב להשלים עם רוע הגזרה. "לא, אני בוטח בקדוש ברוך הוא", הכריז. על אף אזהרת הנביא כי מאוחר מדי, מפני ש"כבר נגזרה עליך גזירה", פתח חזקיהו בתפילה, שכן "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

עמדתי מול הרבי, מעברו השני של השולחן, והוא ישב במקומו. אך באמצע הלימוד הרבי סימן לי שאקיף את השולחן ואבוא להסתכל בגמרא ולקרוא יחד אתו. הוא תרגם את המילים לאט לאט ליידיש, מילה אחר מילה, כשהוא מצביע על המקום בטקסט, כמו אב שמלמד את בנו.

הוא ביקש שאחזור על הדברים עד שהיה משוכנע שהבנתי אותם היטב: אפילו על סף המוות אין לאבד תקווה, אין ליפול לייאוש ולדיכאון, וצריך להשלים עם רצונו של הקדוש ברוך הוא.

חודשיים וחצי אחר כך, אבי נפטר. אילולא התובנות בהן צייד אותי הרבי, הייתי נופל לייאוש. בקושי היו לי קרובי משפחה שישגיחו עלי, ואני הייתי בסך הכל בן שש עשרה. באותו זמן, הייתי עלול להידרדר למקומות לא טובים. היו לי זמנים קשים, אך אז נזכרתי במה שהרבי לימד אותי וזה תמיד החזיר אותי למסלול.

העובדה שכיום אני שומר מצוות, ואדם בריא שזכה להקים משפחה מקסימה, היא הודות לאותו יום שבו בילה הרבי זמן כה רב אתי, והסביר לי: "כאשר יש לך בעיה, ואתה מרגיש שנפלת עד לתחתית, זכור – לעולם אל תתייאש, משום שהקדוש ברוך הוא נמצא שם אתך. פתח את לבך אליו, והוא יעזור לך".

משהו ששווה לחיות בשבילו

דוקטור רות בנג'מין היא פסיכולוגית קלינית, שנולדה כנוצרית והתגיירה בגיל עשרים וחמש. כעבור שבע שנים היא זכתה לפגישה אישית עם הרבי:

הרבי שוחח אתי בקשר לאותם מטופלים המטילים ספק בערכם של החיים. הוא אמר שאני אחראית לוודא שהם מבינים כי מוטלת עליהם מחויבות בעולם הזה.

הזכרתי כדוגמה מטופל שלי בעל נטיות אובדניות, שהצלחתי להביאו אל בית הרפואה בזמן ובכך להציל את חייו. אחר כך פנה אלי אותו אדם ואמר: "בגללך אני חי. כעת, תני לי סיבה, משהו שלמענו יהיה שווה לי להמשיך לחיות". לא ידעתי מה לענות לו, ושאלתי את הרבי מה אוכל להשיב למטופל על שאלה כזו.

"אמרי לו שהוא חלק מעולמו של הקדוש ברוך הוא", ענה הרבי, "ופירושו של דבר הוא, שעליו לתת דין וחשבון לבורא. כאשר את מטפלת בחולים בעלי נטיות אובדניות, עלייך להביא אותם להבנה כי התאבדות כמוה כרצח. זאת משום שגופנו אינו שייך לנו. הוא לא שלנו. אסור לנו לפגוע בגוף שלנו בדרך כל שהיא, ובוודאי שאסור לנו לשלול ממנו את החיים".

התובנה הזו שינתה את חיי כמטפלת, וללא ספק הצילה חיים של מטופלים רבים.

תעשה את זה מדי ערב ובוקר – והחיים שלך יהיו רגועים ומאושרים

אירווינג וולינסקי גדל בברוקלין וכנער עזב את הדת. בהמשך חייו הבוגרים הוא נקלע לשרשרת של צרות: מרפאת השיניים שלו עמדה בפני קריסה, אמו סבלה ממחלת לב קשה, אשתו לקתה בדיכאון אחרי לידה, ואם זה לא מספיק – הצבא האמריקאי עמד לגייס אותו ולשלוח אותו לחזית בקוריאה. איכשהו הוא השתכנע להגיע לפגישה אצל הרבי, וכך הוא מספר:

תיניתי בפני הרבי את כל צרותיי. תחילה, תיארתי את החולי של אמי ואת חששותיי מכך שלא נותר לה עוד זמן רב לחיות. אחר כך סיפרתי לו על הדיכאון לאחר הלידה שאשתי סבלה ממנו. ולבסוף, סיפרתי לו על עצמי, על הקשיים הכלכליים שהתמודדתי עמם, על אף שכבר עבדתי בתחום ההתמחות שלי שלוש שנים. המצב היה נראה עגום למדי, חששתי שאישאר מרושש כל ימיי. למרות כל מה שעשיתי וניסיתי, פשוט לא התקדמתי לשום מקום.

אחרי שהקשיב לדבריי, שאל אותי הרבי בקשר לרקע הדתי שלי. סיפרתי לו כי בתור ילד הושפעתי עמוקות על ידי סבי מצד אמי, נזכרתי כיצד הייתי הולך אתו לבית הכנסת, ואומר אתו קריאת שמע לפני השינה: "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד".

"כדאי לך לעשות זאת מדי ערב", אמר הרבי, "כדי שיהיה לך לילה שקט ורגוע, ולחזור ולומר זאת שוב בבוקר, כדי שיעבור עליך היום בשלום". הוא הוסיף כי גם הנחת תפילין עשויה לעזור לי.

אחר כך הוא שאל אותי אם אני עובד בשבת, ונאלצתי להודות שכן. בתגובה הוא אמר: "כאשר תעבור [דירה, כפי שתכננת], כדאי יהיה לקבוע את זמני הקבלה במרפאה כך שלא תצטרך לעבוד בשבת". הוא לא אמר זאת ישירות, אבל נראה היה שהתכוון לרמוז שמצבי הכלכלי ישתפר אם אשמור שבת.

אחרי שהשתחררתי מהצבא פתחתי מרפאה בבייסייד, שהייתה 'עיר שינה' – פרבר שמרבית תושביו היו נוסעים לעבוד בערים השכנות. אנשים היו שבים מאוחר מעבודתם, ולכן בדרך כלל היו דוחים את הביקור אצל הרופא לסופי השבוע. זה היה מופרך שרופא יסגור את מרפאתו בשבת.

אבל, אמרתי לעצמי, "אולי באמת לא יזיק להישמע לעצת הרבי". החלטתי לעשות את השינוי ולהפסיק לעבוד בשבתות.

למרבה הפלא, אף שמרפאתי הייתה סגורה ביום העמוס ביותר של הרופאים, היא רק הלכה וגדלה. רשימת המטופלים הלכה והתארכה. ואני ראיתי כיצד ההכנסות גדלות משבוע לשבוע ומחודש לחודש. בתור טיפוס מתמטי, ניסיתי להבין את ההיגיון שבתופעה, אבל פשוט לא הצלחתי.

התחלתי גם להניח תפילין מדי בוקר ולומר קריאת שמע, כפי שייעץ לי הרבי.

חשתי סיפוק רב יותר בחיי, והייתי רגוע ונינוח יותר. אמי – שסבלה לאורך שנים, ונדמה היה שקיצה קרב – האריכה ימים עוד עשר שנים. אשתי החלימה. ומצב רוחי השתנה מדכדוך לתחושת אושר וסיפוק. מבחינה כלכלית הצלחתי מאוד מאז, ואת כל הצלחתי אני זוקף לחלוטין לזכותו של הרבי.

כל אחד יכול להיות אדם גדול

הרב נורברט ויינברג עסק בחינוך ילדים ונוער בניו יורק, וחש תסכול וייאוש כי לא ראה הצלחה בעמלו. הוא נכנס לפגישה עם הרבי, שממנה הוא יצא אחרת לגמרי:

שיתפתי את הרבי בדילמה שלי. הסברתי לו כי העובדה שאינני מצליח לראות שום התקדמות אצל הילדים גרמה לי לחוש ייאוש רב. לא ראיתי כל טעם בללמד אותם. מה עלי לעשות? אולי עדיף שאעזוב את תחום החינוך ואלך ללמוד רפואה או משפטים?

"אתה שואל אותי", אמר הרבי, "איזו חשיבות יש בללמד את אותם ילדים. הצעירים הללו אינם אשמים, הם רק בתחילת חייהם. כל אחד מהם עשוי להפוך בעתיד לאדם גדול בעם ישראל. אתה שואל אותי אם שווה ללמד אותם?! אפילו רוצח בדרך להוצאתו להורג חייב לברך על כוס מים, בדיוק כשם שצדיק מחויב לברך. כיצד, אם כן, תוכל למנוע מהילד הזה את ההזדמנות לומר ברכה? ללמד ילד לומר ברכה – מה יכול להיות גדול יותר מזה?".

הייתי המום לגמרי. לאורך כל התקופה שעסקתי בחינוך, מעולם לא עלתה בדעתי נקודת מבט שכזו.

לקראת סיום פגישתנו, מילותיו האחרונות אלי היו: "אל תדאג מה יהיה אתם כשיגדלו; מה הם יקיימו ומה הם לא יקיימו. אתה מצדך תשתדל ותתאמץ להשקיע בהם כמיטב יכולתך, ולמצוות שהם יקיימו כבר יהיה כוח משלהן".

הפגישה עם הרבי חוללה שינוי עצום בחיי, והעניקה לי את הכוח להמשיך הלאה. ברגע שהבנתי שלכל מצווה שאצליח לטעת בליבותיהם של הילדים תהיה עוצמה משלה, ידעתי שמאמציי לא יהיו לשווא. אימצתי זאת כדרך פעולה, וכתוצאה מהשפעתו של הרבי על חיי הצלחתי גם אני להשפיע על חייהם של יהודים אחרים.

אסור לוותר על אף אחד

פרופסור שלמה אקשטיין כיהן כנשיא אוניברסיטת בר אלין, ובשנות החמישים שימש שליח תנועת בני עקיבא במקסיקו. הוא שיתף את הרבי בקשיים בעבודה עם בני הנוער:

אנחנו משקיעים בהדרכה מאמצים רבים ונותנים לילדים היהודיים את כל הכוחות שלנו, אבל לעתים קרובות קורה שחלק מהילדים עוזבים. הם עוזבים לא רק את בני עקיבא אלא את כל האווירה של הקהילה היהודית וזונחים את יהדותם לחלוטין. השאלה שלנו היא: מהיכן נשאב את הכוחות להתמודד עם האכזבות הללו?

הרבי הביט בי ואמר: "דוד המלך אומר בספר תהלים: 'הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו'. פירוש הדברים הוא שאם מישהו 'זורע בדמעה', משקיע בכל ליבו בהפצת האור והחמימות של היהדות, מובטח לו ש'יקצור ברינה'. כל אחד חייב להשקיע את מלוא המאמצים בחינוך יהודי. ייתכן כי לא בהכרח תזכה לראות בעצמך את התוצאה הסופית שתצמח מכך, אבל היה סמוך ובטוח שמשהו טוב בוודאי ייצא מזה".

מילותיו של הרבי העניקו לנו השראה בעבודתנו, אולם עדיין חשתי שאיננו עושים מספיק ולא זוכים לראות מספיק תוצאות. משום כך, כעבור זמן מה החלטתי לכתוב לרבי מכתב, ובו הפצרתי ברבי שייתן לנו השראה נוספת.

פחות משבועיים חלפו והתשובה הגיעה. רוח הדברים הייתה כי כל מי שבידו להשפיע על אחרים – במיוחד אלו העוסקים בתחום החינוך היהודי – אסור לו לעולם לוותר אף לא על אחד מתלמידיו, גם לא על אלו הגרועים ביותר.

לקחתי את המילים הללו לתשומת ליבי, ושיתפתי במסר הזה את כל מדריכי בני עקיבא וכן את כל המורים שעמם עמדתי בקשר.

אחרי שפרשתי מתפקידי כרקטור ונשיא אוניברסיטת בר אילן, פנה אלי בני איתן – שייסד בישראל את 'רטורנו', מרכז גמילה מהתמכרויות – והזמין אותי להצטרף אליו בעבודתו. זו עבודה של הצלת נפשות ממש. האוכלוסייה שאתה אנחנו עובדים ברטורנו כוללת נערים שהמשפחות שלהם עצמם מתנכרות אליהם. ובכל יום אני נזכר במילותיו של הרבי: "כל מי שבידו להשפיע על אחרים... אסור לו לעולם לוותר אף לא על אחד מתלמידיו, גם לא על אלו הגרועים ביותר".

אחרי כל השנים הללו ברטורנו, למדתי להעריך עוד יותר את מה שאמר לנו הרבי לפני שישים שנה: כאשר אנו משקיעים מכל הלב, העמל שלנו יניב יבול עשיר.