קוראים יקרים,

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה".

מה חשב יעקב כשהוא יצא לחרן? כשעזב את החממה המשפחתית, את אבא ואימא, את הבית שהכיר, את האוהל בו הוא למד תורה שעות רבות, ויצא אל הבלתי נודע?

בסוף השבוע שעבר התקיים כינוס השלוחים העולמי של חב"ד. שלוחים מקמבודיה, תאילנד, יפן, סיביר, אוסטרליה, הודו... משפחות שמתגוררות במקומות נידחים בהם אי אפשר לקנות אוכל כשר בסופרמרקט והילדים לומדים בבית ספר וירטואלי, מכירים את החברים רק דרך המחשב.

מה חושב אותו שליח שחוזר הביתה מעיר הבירה החבדי"ת ושב אל העיר הנידחת אי-שם בה הוא מתגורר? כיצד הם מרגישים כשהם נפרדים ממאות החברים, עוזבים את החממה החסידית, את חצרו של הרבי, וחוזרים לביתם?

כולנו מורכבים מגוף ונשמה, אבל לפני שנולדנו הנשמה הייתה טהורה וזכה, מרחפת לה תחת כיסא הכבוד, עסוקה בעניינים העומדים ברומו של עולם.

ואז הנשמה יורדת לתוך הגוף. מה היא מרגישה? לפתע היא צריכה להתמודד עם קשיים שהיא לא הכירה, עם עולם פיזי שלא תמיד אוהד ואוהב את הרוחניות שיש לה להציע, ושם להפיץ את אור הקדושה והאלוקות. זה לא קל. אבל זה משתלם, כי לשם כך היא נשלחה לעולם. ובסופו של דבר בזכות הפעולות שלה בעולם הפיזי גם היא מגיעה לגבהים רוחניים עוצמתיים.

זוהי שליחות.

זו הייתה השליחות של יעקב, זו היא השליחות של שלוחי חב"ד, וזו השליחות שלי ושלך.

כי כולנו שלוחים. ולכל אחד ואחת מאיתנו שליחות מיוחדת שרק אנחנו יכולים לבצע. וכשנבצע אותה, ביחד, העולם יהיה מושלם.

המשך שבוע נעים והרבה הצלחה בשליחות!

הרב מנדי קמינקר