"מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסן בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת..."

(מגילה ס)

"מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה"

(מסכת סופרים פ"א, ה"ז)

בשנת 3437 לבריאת העולם מת אלכסנדר מוקדון, לאחר ששלט על מרבית שטחי העולם במשך 13 שנה. מיד לאחר מותו החלו מריבות בין המצביאים שלו שכל אחד מהם רצה לרשת את האימפריה האדירה שכבש אלכסנדר.

המלחמות בין "היורשים" נמשכו זמן רב ויהודי ארץ-ישראל סבלו הרבה מפלישותיהם של הצדדים המעורבים בסכסוך. בשנת 3440 נכבשה ירושלים ע"י תלמי לאגי, שהיה נציב במצרים. הוא לקח לשבי מאה אלף יהודים, מהם מכר הרבה לעבדים ושפחות.

במשך הזמן התבונן תלמי בחיי היהודים והתרשם מנאמנותם לדתם ואמונתם. הוא נזכר גם, כי אלכסנדר הגדול התיחס אל היהודים באהדה גדולה ונתן להם חופש מוחלט לנהל את עניניהם הפנימיים כרצונם, לאט לאט השתנה יחסו של תלמי אל היהודים והוא נעשה כלפיהם ידידותי יותר. הרבה מן היהודים שנמכרו לעבדים, השתחררו והורשו להשתקע במצרים, כשלושים אלף מן השבויים היהודיים גויסו לצבא המצרי שם נהנו מזכויות מלאות. יהודי מצרים בכלל ושל אלכסנדריה בפרט זכו לזכויות אזרח שוות.

בשעה שיהודי מצרים נהנו ממנוחה יחסית, שמשה ארץ ישראל שדה-קרב בהתגוששויות בין הגנרלים השונים ובין תלמי. בשנת 3446 כבש המצביא היווני דימיטרי את סוריה וצירף אל ממלכתו גם את ארץ ישראל. אולם שלוש שנים לאחר מכן הוא נוצח על-ידי תלמי וארץ ישראל חזרה להיות כפופה למצרים, כך עברה ארץ ישראל כמה פעמים מיד ליד עד שהאימפריה של אלכסנדר מוקדון חולקה סוף-סוף לארבעה חלקים: 1. מקדוניה ויוון (האירופית); 2. אסיה הקטנה; 3. פרס, סוריה ובבל4 . מצרים.

בהסדר זה עברה ארץ ישראל באופן סופי לאיזור ההשפעה של התלמיים, מושלי מצרים.

בימים ההם היתה ירושלים עיר גדולה, בעלת אוכלוסיה של כמאה ועשרים אלף נפש. בראש היהודים עמד הכהן הגדול שהיה גם המנהיג הרוחני וגם הנציג המדיני כלפי חוץ. הכוהנים הגדולים הצטיינו ביושרם האישי ובמסירותם לעניני העם.

אחרי מות יוחנן, בשנת 3450, תפס בנו שמעון את משרת הכהונה הגדולה. הוא מלא תפקיד זה במשך 19 שנה, עד יום מותו. אחריו שימש אחיו אלעזר בכהונה גדולה.

תחת שלטון הכוהנים זכה הישוב בארץ ישראל להתפתחות מהירה. בעת ובעונה אחת שגשג גם הישוב היהודי אשר במצרים. כאן הצטיינו היהודים בחריצותם, כשרונותיהם וחוש המסחר המפותח שלהם. יהודי מצרים פיתחו ענפי מסחר חשובים, ביחוד לאחר שערי החוף, צור וצידון, נחרבו במלחמות התכופות. על ידי הסוחרים היהודיים נעשתה אלכסנדריה מרכז לסחר עולמי ותלמי ידע להעריך עובדה זו, כשם שהעריך את גבורת החיילים היהודיים ששירתו בצבאותיו. כהכרה לכשרונות היהודים ונאמנותם, העניק להם תלמי זכויות מלאות.

במיוחד צויינו לשבח חיי הרוח של היהודים. חיי המשפחה היהודיים היפים, עוררו תשומת לבם של הילידים. השכלתם הגבוהה ושליטתם המלאה בשפה היוונית זיכו אותם בכבוד והערצה.

אחר מות תלמי לאגי עלה על כס המלוכה תלמי פילדלפוס, בשנת 3477. מלך זה היה חובב מדעים ואמנויות ועמד בקשרים ידידותיים עם המלומדים היהודיים בני ארצו. גם המצב המדיני גרם לכך כי תלמי יחזר אחרי היהודים, הן במצרים והן בארץ ישראל.

הגורם הישיר לכך היו הרוחות החדשות שנשבו בסוריה. במדינה זו שלטה השושלת של הסיליקיים ובשנת 3479 עלה על כס המלוכה אנטיוכוס הראשון, שהיה בנו של סיליקוס. מלך זה נתן עינו בארץ ישראל ורצה להטות לצידו את היהודים תושבי הארץ. אולם גם תלמי לא טמן ידו בצלחת. הוא פדה את אחרוני העבדים היהודיים, מינה יהודים למשרות חשובות בממשלתו ושלח מתנות יקרות לבית המקדש אשר בירושלים,

בהיותו חובב מדעים וברצותו לזכות באהדת היהודים, החליט תלמי פילדלפיוס לבצע משימה חשובה: לרכוש לעצמו את תרגומה של התורה היהודית לשפת יוון !

לתלמי היתה ספריה שהיתה הגדולה ביותר בשעתו ובה כל היצירות המפורסמות של חכמי התקופות. מדוע – חשב תלמי – לא יהיה בספרייתי העתק מהתורה היהודית המפורסמת?

אומר ועושה. תלמי פנה לאלעזר הכהן הגדול וביקש ממנו לשלוח אליו את חכמי ישראל המפורסמים כדי שיתרגמו לו את התורה ליוונית. תלמי טען, כי בצורה כזו יוכל לתת לעולם הבלתי יהודי להכיר את המאור שביהדות.

הכהן הגדול בחר את החכמים ידועי-השם ושגרם למצרים. שם, יחד עם חכמי מצרים, תרגמו את התורה ליוונית.

ההכנות לעבודת התרגום היו מרובות ויוצאות מגדר הרגיל, תלמי כינס שבעים חכמים והושיב כל אחד ואחד מהם בחדר נפרד, כדי שאחד לא יראה מה עושה חברו. וראה זה פלא : אחרי שהושלמה המלאכה ותלמי המלך השווה את התרגומים השונים, התברר כי כל התרגומים זהים מלה במלה !

בח' בטבת הושלמה מלאכת התרגום. תרגום יווני זה נקרא לאחר מכן "תרגום השבעים" לאור העובדה, כי שבעים חכמים עסקו בעבודת התרגום. את היום בו השולם התרגום חגגו יהודי מצרים כיום-טוב ויום שמחה, על כי האור של התורה יאיר מעתה כל העולם הגויי.

לעומת זאת החכמים שבארץ ישראל הבחינו גם בצל הכבד שתרגום התורה לייוונית יטיל על המשך חיי הרוח היהודיים. הם ראו ברוח קדשם, כי בתרגום התורה ליוונית טמונה סכנה גדולה. כל זמן שהתורה בלשון הקודש והיא חלקו ונחלתו של עם ישראל – הריהי נשמרת לפי המסורה, בדיוק כפי שנמסרה למשה מסיני, כל אות, כל תג ונקודה בלי שינוי. לעומת זאת התרגום, לא זה בלבד שהוא חסר את "הנשמה" של אותיות התורה, הוא אף עלול ליפול לידיים לא נאמנות שיעשו בו ככל העולה על רוחם וישנוהו-יפרשוהו לפי הבנתם וענינם. מלבד זאת קיימת היתה הסכנה שהיהודים עצמם ישתמשו יותר מדי בתרגום ויזניחו את המקור. לכן נחשב היום בו הושלם התרגום ליום צרה וגזירה ליהודי ארץ ישראל בעוד שיהודי מצרים, כאמור, ראו בו יום שמחה. (בסליחות של עשרה בטבת יש סליחה המקוננת על תרגום התורה ליוונית).

כדי לקדם את פני הסכנות שאורבות לתורה הנמצאת מעתה בידיים זרות, וכדי לחזק את זיקת היהודים לתורה ומצוות, יזמו אנשי כנסת הגדולה מבצע שמטרתו היתה הפצת התורה בהמון העם, יחד עם "התורה שבעל-פה" – המשנה - שנלמדה על-פה.

למרות שעם תרגומה היתה התורה ברשות הגויים, נשארו הללו זרים לה ולרוחה ואורח חייהם לא נשתנה במאומה. לא כן היהודים – עם ישראל – אצלם התורה ערוכה ושמורה, ספוגה ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם וקשורה בכל נימי נפשם עד שהם ורק הם נושאי התורה האמתיים היחידים.