הערת העורך: המאמר שלפניכם נכתב בערב ראש השנה תשס"ז, כאשר ראש השנה חל בשבת, אז לא תוקעים בשופר ביום הראשון של החג.

השנה, כשנבוא בשערי בית הכנסת כדי לחגוג את ראש השנה, לשווא נמתין לשמוע את תקיעות השופר מעוררות ההשראה. החזן יסלסל בקולו, הרב ידרוש, והמתפללים יצטרפו בשבח והודאה לבורא העולם. אך השופר, אותה קרן האיל אשר צליליה הנוקבים מהווים את שיאו של החג – יישאר בשקט.

התלמוד מביא את דבריו של האמורא רבה שמסביר שכאשר ראש השנה חל בשבת – יום המנוחה השבועי, הצורך הרוחני שלנו למנוחה גובר על קולו של השופר.

אוקיי. כך קובעת ההלכה. אך מהיכן נקבל את ההשראה? היכן הקול חודר הלבבות? כיצד שמירת שבת 'שגרתית' יכולה לבוא במקום קולה של קרן האיל שנשמעה בהר סיני? כיצד נוכל להכתיר את האלוקים כמלך היקום? כיצד נוכל להתכונן לקראת קולו של ה"שופר הגדול" שיבשר על הקץ לגלותנו? כיצד נוכל לשמוע את קולו השקט של השופר?

לאחרונה מצאתי את התשובה לשאלה בהזדמנות לא צפויה. היה זה כאשר השתתפתי בשבוע שעבר בחגיגת בר מצווה שתישאר חקוקה בזכרוני לנצח. כרב, אני משתתף באירועים רבים של מעגלי החיים, וכל אחד מהם מיוחד בדרכו שלו ונחרת בזיכרון. אך חגיגת בר המצווה של שמואל דוד א., ילד אוטיסט לקוי התפתחות, הייתה אירוע קשה מאוד – לא עבור הילד או המשפחה, אלא עבורנו, האורחים.

במשך שנים, שמואל דוד בקושי יכל להוציא מילה מפיו או לבטא את צרכיו הבסיסיים ביותר. אך הוריו התמודדו עם האתגר שעמד בפניהם, ותוך כדי התמודדות, המשפחה, נער הבר מצווה ואנשי המקצוע זכו להגיע להבנה עמוקה המרחיקה לכת מעבר לפני השטח. הם נוכחים במימד חיים שאנו יכולים רק להתפלסף עליו. הם יכולים להביט לתוך נשמתו של ילד מיוחד זה, ולראות את הבורא נשקף מעיניו. הם טיפחו את שמואל דוד באהבה ובעקביות כדי שיוכל להשיג את מטרותיו לקראת בר המצווה.

ולנו, העומדים מבחוץ, נותר רק להביט, להתנהג בטבעיות, לומר את המשפטים הנכונים ולהעמיד פנים שהכול כאן נורמלי ושגרתי לחלוטין.

באמצע חגיגת הבר מצווה נעמד אביו של שמואל דוד כדי להודות לקהילה, לבית הספר, לידידים, לקרובים ולאלו שליוו את המשפחה בכל צעד במסע מופלא זה.

ואז סיפר מר א. את הסיפור הבא:

לפני כשלושים שנה, כששהה בסיאטל שבוושינגטון, הוא פגש אישה יהודיה שסיפרה לו את הסיפור של אביה. אביה היגר לויניפג שבקנדה באמצע המיתון הקשה ששרר בשנות השלושים. יחד עמו הוא הביא את מוסר העבודה שלו: אין עבודה קשה או משפילה מדי. כך, כאשר העבודה היחידה שהוצעה לו הייתה להיות חלבן, הוא הסכים בהתלהבות. נותרה רק בעיה אחת: הוא הביא עמו מאירופה גם את המורשת היהודית שלו. העבודה כללה עבודה בשבת. אך הוא לא יכל ולא רצה לחלל את היום הקדוש בשבוע.

כך, בכל שבוע, כאשר קיבץ את המשכורת העלובה שקיבל שבקושי הספיקה לצרכים הבסיסיים של המשפחה, הוא היה מפריש מן הכסף סכום כדי לשכור גוי שיעבוד במקומו בשבתות. זה לא היה זול, היה עליו לשלם לממלא מקומו סכום כפול מהשכר היומי שלו, אך הוא לא התלבט לרגע: הוא לא יאכזב את שבת המלכה.

בכל יום שישי, כאשר הוא היה עושה זאת, היה משנן באזני ילדיו פתגם יהודי: "אם בני-ישראל ישמרו את השבת, השבת תשמור על בני ישראל".

חלפו שנים וסיפור זה קיבל משמעות רבה עבור משפחת א. המצב בבית הלך והסתבך. יכולת התקשורת המוגבלת של שמואל דוד גרמה לו להתנהגות לא נשלטת ובלתי צפויה. שמונה עשר חודשים לפני יום הולדתו השלושה-עשר של בנם, נראה היה שזה פשוט לא מציאותי לתכנן עבורו חגיגית בר מצווה. אך מפחיד יותר עבור משפחת א. הייתה העבודה כי החיים בבית הפכו קשים מאוד לשמואל דוד ולמשפחה כולה.

כאשר הם בחנו את האפשרויות העומדות בפניהם, עלתה ההצעה של מציאת הוסטל לבנם האהוב. אולי זו לא אפשרות נוחה, אך הכרחית – הדבר יביא רגיעה לביתם שכבר מזמן לא ידע רוגע מהו. אך מה יהיה עם שמואל דוד? האם זה יועיל לו? ואז צצו גם השאלות ההלכתיות: באיזור שלהם לא היה מוסד כזה שיוכל לספק מזון כשר וסביבה שומרת שבת.

ההורים א. הלכו לרב כדי להתייעץ עמו מה אומרת ההלכה בנידון. האם מותר להם להעביר את שמואל דוד למוסד שלא שומר כשרות ושבת? מה חושבת ההלכה?

הרב אמר ברורות: עבור ילד שלא מודע למשמעות ההלכות הבסיסיות, מותר, מבחינה הלכתית, לשכן אותו בהוסטל גם אם לא מספקים בו מזון כשר והשבת לא נשמרת.

ההורים יצאו ממשרדו של הרב עם תשובה ברורה. שמואל דוד יישאר בבית.

נכון, הוא לא יודע כל-כך הרבה. אך הוא כן יודע מהי השבת. כשאמו מדליקה את הנרות, פניו זורחות. הוא ממתין בקוצר רוח לתורו לשתות מגביע היין של הקידוש. כשהמשפחה פוצחת בזמירות שבת, הוא מתופף באצבעותיו על השולחן ומצטרף אליהם בזיוף קל. הוא ידע מהי השבת, וגם ידע כשרות מהי. הוא בודק בזהירות מוצרי מזון כדי לאתר את ההכשר עליהם. הוא ידע להבדיל בין בשר וחלב.

שמואל דוד יישאר בבית.

הפור נפל, וושמונה-עשר החודשים הבאים היוו נקודת מפנה. יחד הם נאבקו. יחד הם חלמו. יחד הם העיזו, תיכננו – והצליחו.

כשהגיע היום הגדול, שמואל דוד נקרא לעלות לתורה, לומר את הברכות ולהצטרף לשלשלת הנצח של היהדות. הוא כרך באהבה את רצועות התפילין על ראשו ועל זרועו – בדיוק כמו אביו ואחיו. הוא קיבל כיפה מהודרת, והוא הביא עמו הביתה רוגע כמוהו לא חשו במשך זמן רב. הוא הפך לאדם בוגר.

"אם בני-ישראל ישמרו את השבת, השבת תשמור על בני ישראל".

כשסיים מר א. את סיפורו לא נותרה עין יבשה בבית הכנסת. הסיפור נגע בלב כולנו. כל אחד מאיתנו נותר נדהם מהנער המדהים, ממשפחתו המיוחדת, מהמסורת העתיקה שלנו ומן השבת היקרה.

וכך, השנה, ביום הראשון של ראש השנה, כשהשופר ישתוק, הבה נשתדל להקשיב היטב. נוכל לשמוע את לחש הדורות ולשית ליבנו לסוד הישרדותנו. נוכל לבחון את אלה שהקריבו ואת אלה שקצרו את יבול אמונתנו.

נוכל לעצום את עינינו ולראות את השבת שחגגה הסבתא, את היין שקידש הסבא. נוכל לטבול בדברי התורה שיאמר הרב, ונוכל להחליט לנסות לחקות את דבקותו הפשוטה ואת עוז רוחו המדהים של שמואל דוד א.

בראש השנה הזה, הקשיבו היטב לצלילו המהדהד של השופר השותק. הוא קורא לנו לקבל את פני שבת המלכה.