העובדה שהדופק שלי השתגע וכי הייתי צריכה להתאשפז, הייתה גרועה דיה. אבל בראש השנה? לא זו בלבד שאחמיץ את התפילה בבית הכנסת שאני כל כך אוהבת, ושלא יהיו לי אורחים. כיצד אוכל בכלל לקיים את מצוות החג? כמובן שה' יסלח לי – הרי אני נמצאת בסכנת חיים – אך לא יכולתי לשאת את המחשבה שהשנה החדשה תיכנס ללא שאקיים מצוות ומנהגים חשובים אלו.

עד מהרה גיליתי שלבית החולים מנהגים משלו.

"גם בעלי יהודי", אמרה פקידת הקבלה בבית החולים אלטה בייטס בברקלי, קליפורניה, כשהיא מעיפה מבט במשבצת ה"דת" בטופס שזה עתה מילאתי.

"הוא בעל טוב?" שאלתי, כיוון שלא ידעתי מה לומר.

"כן. אמי לימדה אותי שגברים יהודיים הם בעלים טובים, והיא צדקה".

אחרי שאושפזתי, עליתי במעלית ליחידה הטלמטרית בקומה השישית, שם יעקבו במוניטור אחר השיבושים בקצב הלב שלי תוך שאני מתחילה לקחת תרופה חדשה. ניגשתי בחיל ורעדה לחדר האחיות. לא תליתי תקוות רבות שהן תגלנה הבנה לצרכי הדת שלי, ועוד פחות מכך שהן תעזורנה לי בכך.

"מסיבות דתיות, לא אוכל לקבל שיחות טלפון מן השקיעה ואילך, לא אוכל לכבות ולהדליק את האור או לצלצל בפעמון לעזרה", אמרתי לאחות הראשית. האם יכול משהו להישמע מוזר יותר?

אפילו לא שאלתי על הדלקת נרות, לא חשבתי שזה רעיון טוב כל כך עם כל מכשירי החמצן שמסביב.

היא השיבה לי בלא להניד עפעף, "כתבי את שמות האנשים שתרצי שנעדכנם במצבך", היא אמרה. "כשירד הערב, אדביק בנייר דבק את מתג האור ואשים שלט לידו. אם תזדקקי לאחות, את יכולה לצאת ולחפש אחות, כי תהיי מחוברת למוניטור נייד. נו פרובלמו..." מן הסתם, בברקלי מכבדים את דתו של כל אחד. וואוו!

"מה עם ארוחות?" אמרתי באנחה. "אני אוכלת רק כשר".

"אשלח לך את הדיאטנית", אמרה האחות.

וכך עשתה. דיאטנית יהודייה ישבה אתי שעה שלמה ובדקה את האפשרויות הקיימות, מילאה תפריטים ודיברה בנוסטלגיה על האוכל הכשר עליו גדלה בילדותה. המטבח סייע במילוי בקשותינו, אך המנה הראשית הארוזה לא הגיעה חמה. ובכן, מוטב קרה מאשר בכלל לא.

האתגר הבא היה לשמוע קול שופר, המצווה העיקרית בחג. קצין הדת הלא יהודי עידכן אותי כי הרב היהודי נמצא בחופשה לחג. מה? ואז נזכרתי כי הרב יהודה פריס, השליח של חב"ד בברקלי, הציע לבוא ולתקוע בשופר. התקשרתי אליו.

"בשמחה. ותשיגי לי בבקשה את מספרי החדרים של שאר החולים היהודיים, כדי שאוכל לתקוע בשופר גם עבורם", הוא ביקש.

אך קצין הדת הראשי הודיע לי, "מצטער, חוקי הגנת הפרט אוסרים על חשיפת דתו של האדם מלבד לקציני הדת הרשמיים של בתי החולים".

רעיון הבזיק במוחי: הרב יכול לתקוע בשופר ברמקול! (לא ידעתי שהשימוש במיקרופון חשמלי אסור אף הוא בחג). פניתי לאחות הראשית.

"בשום אופן לא. את לא יכולה לכפות את דתך על אחרים", היא אמרה.

"אבל אתם בטח משמיעים את פזמוני חג המולד, לא?" השבתי.

"דווקא לא. אם היינו עושים זאת בחג המולד, היינו צריכים לעשות זאת לכל החגים של כל הדתות. יש לך מושג כמה דתות שונות מיוצגות כאן כל יום?"

הרעיון שלי נפל. סוכם כי השופר ייתקע רק בחדרי.

אוי, איך תגיב שכנתי לחדר, הנוצרייה בת ה-87? היא לא אמרה כלום על כך שהאור לידי דלוק כל הלילה, אך לתקוע לידה בשופר זה כבר קצת מוגזם.

אך איזו הפתעה! "היה לי חתן יהודי, אני יודעת מה זה ראש השנה", אמרה לי שכנתי לחדר והמתינה בציפייה לאירוע. ואכן, ביום הראשון של ראש השנה, אחר הצהריים, נכנס לחדרנו הרב פריס. מגבעתו השחורה נטתה על צדה ושולי מעילו הארוך התנפנפו עם כל צעד. אשתו הנאה והצעירה-למראה הלכה אחריו כשהיא דוחפת לפניה עגלה ובה הילדה הצעירה מבין 10 ילדיהם.

החדשות התפשטו מהר. האחות שטיפלה בי, שנולדה בקניה, אצה לתוך החדר והביאה אחות יהודייה שעבדה שם ושהייתה גאה להשתייך להתרחשות.

"תקיעה". דרך חלון בציור דמיוני, הרב המזוקן נשקף כצללית על רקע הגבעות הרכות, כמו בציור של שאגאל. הוא האריך בצליל ה-"איי" שגובהו מושלם עד כי קריאת התחנונים לתשומת-לב ממעל הדהדה בתוכי.

"שברים". האקורדים העצורים של הסדרה השנייה גילמו את רגשות השבירות והענווה שחשתי בפני הבורא.

"תרועה". צלילי הסטקאטו של התקיעה השלישית היו פעימות לבי שלי, שכעת פעמו בקצב סדיר, מתחננות ואסירות תודה גם יחד. גופי רעד יחד עם הצלילים, ודמעות זרמו במורד לחיי.

"תקיעה". כולם בחדר, יהודים ולא-יהודים, עמדו מרותקים למתרחש.

חדר בית החולים הפך לבית-כנסת, שהקהילה בו כללה את האחות הקנייתית שלי, את שכנתי לחדר בת ה-87 שיש לה חתן יהודי, את האחות היהודייה שיש לה בעל לא-יהודי, ועוד כמה אנשים שעברו ונשארו לשמוע, וחשתי ששרתה על החדר קדושה.

מן הסתם גם הקדוש ברוך הוא חייך, שכן הוא נתן לי שנה טובה. מאוד.