בכל מה שקשור להכנות לקראת החגים בקהילתנו הרי שאני ואשתי שותפים מלאים. מטבע הדברים רוב ההכנות הלוגיסטיות והרוחניות הקשורות בניהול בית הכנסת והקהילה, מוטלות על כתפיי. אבל בכל מה שנוגע להתארגנות סביב האירוח בביתנו, סעודות משותפות וקידושי ענק בבית הכנסת וכל מה שכרוך בהכנות האישיות שלנו כמשפחה פרטית וכמשפחה בשליחות, הרי שאשת החיל שלי היא האחראית הבלעדית. בתקופה מיוחדת זו של השנה שנינו גם מחפשים מבצעים... בעוד אשתי מחפשת לנצל את אחרוני הסיילים לקראת החגים הממשמשים ובאים, לאבזר בהם את כל בני משפחתנו מקשת ועד כיפה, מנעל ועד מפה חדשה, מתאבזר אנוכי בעיקר בסבלנות. מתכונן להתפלל ביתר רצינות על גאולה כללית וגאולה פרטית, וגם על כך שאמצא "מבצעים". אם אינכם יודעים מהם אותם "מבצעים" (בעגה החבדי"ת אומרים זאת במלעיל), מדובר במבצעי המצוות שיזם הרבי מליובאוויטש וקרא לכל אחד לזכות יהודים במצוות.

אז זהו, שעבורי זה לא סיפור פשוט ללכת ל"מבצעים".

תבינו, אני גר בין דתיים. כולם הולכים לבית הכנסת כל השנה, ודאי שבימים הנוראים. כולם מכירים את המחזור ואת סדר התפילות, כולם יודעים איך נשמע שופר והולכים להאזין למאה קולותיו בבית הכנסת השכונתי, ויש עשרות כאלו בשכונתנו, וכולם והולכים אל בריכת הדגים הנמצאת בטבורו של הגן לקיים את מנהג ה"תשליך" ולהשליך את עברותיהם.

אז.. איזה "מבצעים" אני כבר יכול לעשות? מי כבר צריך אותי?

בשנה שעברה שאלתי את עצמי את השאלה הזו ברצינות גמורה. רציתי מאוד לזכות יהודים בתקיעת שופר, הרגשתי שתהיה זו זכות לזכות יהודים במצווה זו. אבל בשנה שעברה באמת לא ידעתי האם אמצא יהודים שאוכל לזכותם ולתקוע לפניהם בשופר, אבל השנה אני כבר לא שואל את השאלה הזו, אני סמוך ובטוח שמי שרוצה לחפש לעצמו זכויות הקב"ה כבר יגלגלן לפתחו בקלות. כל מה שצריך זה קצת רצון. ממש כך.

ולמה אני כ"כ בטוח שגם השנה אזכה בע"ה, הקשיבו והסכיתו.

יצאתי מבית הכנסת לאחר התפילות, בית כנסת שבו אני משמש כבעל תוקע. השופר אחוז היה בידיי, רציתי לתקוע בו שוב... לזכות יהודים...

אבל כל הדרך הביתה לא נקראה לידיי כל הזדמנות. כולם חזרו מהתפילות, זרמו בזרם הדור וחגיגי מפתחי בתי הכנסיות לעבר שולחנות החג הערוכים הממתינים להם בביתם. לא ראיתי ולו אחד שנחשד באי שמיעת שופר.

חמש דקות לאחר שהגעתי לביתי. דפק על דלתי שכני החרד"לי, וביקש בשקט שאתקע עבורו שוב סדר תשר"ת היות ולא היה בטוח שהקולות ששמע בבית הכנסת שלו היו ארוכים דיים. זו הייתה הסנונית הראשונה.

בדרך חזרה מתפילת מנחה. בנקודה בה נפגשים מתפללים רבים בדרכם לתשליך, ראיתי את עו"ד הר אבן צועד לעברי.

אנחנו מכירים. הוא יודע שאני חב"דניק. ואני יודע שהוא לא. מאוד לא. תמיד יש לו הערות ציניות ובוטות על חב"ד והתנהלותה ואני כחב"דניק המקומי מייצג את החסידות ואמור לתת מענה הולם לכל חיציו, לפעמים אני מגלה ששתיקה היא תשובה הולמת ביותר.

אני בטוח שיש לו נשמה חסידית שמזכירה לו את שורשיו, אחרת הוא כנראה היה חוסך ממני את שבט לשונו. פעם אפילו סיפר לי על "יחידות" שלו אצל הרבי. משהו בו פעיל. לפעמים דווקא כיוון שלילי יכול לשנות עצמו לכיוון חיובי. אז.. אני מלמד עליו זכות ובינתיים סובל בשקט.

בתכל'ס אנחנו תמיד מסיימים את המפגשים בינינו בלחיצת יד ובחיוך. מבינים כל אחד יפה שעדיין רב המשותף על המבדיל ודרך ארץ קדמה לתורה...

גם הפעם ידעתי שתהיה לו איזו אמירת שפר על חב"ד, ולא טעיתי.

"שלום עלייך שלום בער, תגיד לי, חב"דניקים גם הולכים לתשליך, והרי אין להם עבירות כלל לא?!" הוא אמר בציניות מושחזת.

שתקתי, חייכתי, איחלתי לו שנה טובה והמשכתי הלאה. אבל את התשובה האמיתית הוא שמע תוך זמן קצר.

עברתי את הרחבה עם עוד שניים ממתפללי בית הכנסת, בידי החזקתי את השופר, נכון לכל הזדמנות לעשות בו שימוש. קיצרנו דרך בית ספר מקומי. להפתעתנו ראינו במגרש הכדורגל חבורת גברים בגילים שונים משחקים בלהט.

"הנה ההזדמנות שלי לזכות אותם במצווה" חשבתי בליבי וניגשתי אליהם.

"תאמרו לי רבותיי, האם שמעתם כבר תקיעות היום? ראש השנה היום ובידי שופר, תרצו שאתקע לפניכם?"

להפתעתי, קולי נשמע כמו במדבר. אף לא אחד התייחס ברצינות להצעתי, משכו את כתפיהם והמשיכו במשחק. "לא עכשיו" צעק מישהו, תוך כדי ריצה.

לפתע בעט אחד מהם את הכדור בעוצמה רבה מחוץ למגרש. הכדור התעופף למרחק עצום. המשחק נעצר. מישהו הלך להביא את הכדור ואני ניסיתי שוב את מזלי, "חבר'ה, עד שהחבר יביא חזרה את הכדור אתקע בשבילכם שלושים קולות. מה דעתכם"? הפעם הם לא משכו את כתפיהם אלא את חולצותיהם כלפי מעלה בכדי לכסות את ראשם המגולה.

ידידי עמד משתאה, זו לו הפעם הראשונה שהוא רואה "מבצעים" בלייב – בשידור חי ממש. ואני מצאתי עצמי עומד ותוקע בשופר למול חבורת גברים שחולצותיהם ספוגות הזיעה מכסות את ראשם. ממש מחזה סוריאליסטי.

מעודד מהכיוון הנכון שאליו שולחת אותי ההשגחה הגעתי לגינה לעשיית תשליך. בריכת הדגים הקטנה נעלמה בים האנשים שהקיף אותה מכל צדדיה. מאות רבות של אנשים. משפחות משפחות, עמדו סביבה לבושים בחגיגיות. מראם אצילי, בידיהם מחזור והם משוחחים זה עם זה בעליצות... תרתי בעיניי, בעצמי לא יודע מה אני מקווה למצוא, אבל אפילו את מה שלא קיוויתי למצוא אלוקים בחר להראות לי.

סבא וסבתא, בשנות השבעים לחייהם, יושבים על ספסל צדדי, לידם משחקת נכדתם בת השלוש. סתם סבא וסבתא שיצאו לגינה עם נכדתם ונראו לי קצת אבודים בתוך המהומה.

מאות אנשים סביבו עם כיפה והוא גלוי ראש. לא יודע איך שמתי לב לפרט הזה ואיך היה לי האומץ לגשת אליו ולשאול אותו האם שמע תקיעת שופר היום, והאם יהיה מעוניין שאתקע עבורו.

הוא הנהן בהתרגשות. הוא אמר שבילדותו היה הולך לבית הכנסת לתקיעת שופר אבל אחרי המלחמה כבר לא שב לפקוד את בית הכנסת ושופר לא חיפש לשמוע עשרות שנים. משום מה, התעוררה אצלו הנקודה דווקא שם, בלב הגינה הומת האדם ולמול מאות האנשים תקעתי עבורו ועבור אשתו 30 תקיעות שגרמו לו להתרגשות רבה. אבל לא רק לו.. פתאום "גילו" אותי.

מישהו בא להגיד לי על אשתו שילדה ולא יכלה לשמוע קול שופר בבוקר, עוד יולדת אחת הגיעה ועוד אחת ועוד נשים שנבצר מהן היה להגיע לבית הכנסת ולשמוע קול שופר.

והשופר, איזה שיתוף פעולה מדהים היה לי איתו באותם רגעים. הקולות היו מיוחדים במינם, זכים וצלולים, חדים וברורים מעלים את כולם טפח מעל האדמה. יפים יותר מאלו שתקעתי בבוקרו של יום.

לפתע , אני רואה את עו"ד הר אבן מולי, מביט בי בהשתאות, אני בדיוק אמור להתחיל שוב בסדרה של שלושים לעוד שתי נערות שפספסו. קהל גדול מקיף אותנו, מביט בסיטואציה בהתרגשות. והפידבקים החיוביים נשמעים מכל עבר.

אני עוצר לשנייה ופונה לעברו :

"עו"ד הר אבן, האם אתה מבין כעת, מדוע חב"דניקים הולכים לתשליך?.."