במשך כמה שבועות פקדו סערות שלג ורוחות עזות את העיירה לובלין. על הכבישים נערם השלג לגובה כזה שאיש לא יכול היה ללכת לשום מקום. פירושו של דבר היה כי האיכרים לא יכלו להגיע לעיר עם תוצרתם ואספקת המזון נידלדלה במהירות.

פריטים רבים חסרו לחלוטין, כמו בצלים למשל. לא היו אפילו בצלים למאכלי השבת החגיגיים. עובדה זו הייתה טראגית כמעט, שכן בלובלין, המנה הקרויה ביידיש אייער-און-ציבעל, המורכבת מתערובת של ביצים ובצל קצוצים, שנחשבה למרכיב שכמעט אי אפשר בלעדיו ביום הקדוש. יהודי לובלין זכרו מקרים שבהם לא היה בשר או דגים, אך מי שמע על מחסור גמור בבצלים?

בבית הצדיק המפורסם, החוזה מלובלין, שררה מצוקה מיוחדת. אחרי הכל, המסורת החסידית מייחסת חשיבות רבה לסלט פשוט זה. הם ניסו להשיג כמה בצלים בכל דרך אפשרית, אך מאמציהם עלו בתוהו. מישהו אפילו הצליח לפלס דרכו בין ערימות השלג עד חוותיהם של כמה מאיכרי הסביבה, אך גם להם לא היו בצלים.

בבוקר יום שישי, רבי נפתלי מרופשיץ, אחד מתלמידיו הגדולים של החוזה קם השכם בבוקר כהרגלו, כדי לצאת לבית הכנסת של הרבי ולשפוך לבו בתפילה לבוראו. בדרכו הביתה עבר דרך כיכר השוק ושם נתקל במפתיע באיכר שהיה לו שק מלא בצלים!

"הו!" אמר לעצמו רבי נפתלי, ורעיון נועז עלה במחשבתו. "זו בדיוק ההזדמנות לה חיכיתי! ברוך השם!" הוא ניגש לגוי והציע לו לקנות את השק כולו. האיכר ידע היטב את ערכה של סחורתו היקרה וציפה לעשות רווח נאה ממכירתה. לא זו העת לפשרות והנחות! הוא נקב בסכום גבוה במיוחד. להפתעתו הרבה, הסכים רבי נפתלי מיד ונתן לו את הכסף.

אך לא היה קץ להפתעות. "אני רוצה לקנות גם את מעיל הפרווה שלך ואת כובעך", הוסיף רבי נפתלי. האיכר בקושי האמין למשמע אוזניו. הוא סירב לבקשה כשהוא נדהם לחלוטין. כיצד יוכל לשוב לביתו בקור המקפיא בלי מעילו וכובעו? אך חבילת השטרות שבידו המושטת של לקוחו קרצה לו ופיתתה אותו, ועד מהרה נסגרה גם העסקה השנייה. ר' נפתלי צעד לביתו עם שק מלא בצלים ועם פריטי לבוש חדשים בלתי רגילים.

-

מאוחר יותר באותו יום, הופיע איכר מחוץ לביתו של החוזה. הוא היה לבוש בפרוות בסגנון האיכרים, עם כובע עצום שכיסה את מצחו ואת חלקם העליון של פניו, ועם מגפיים מכוסות בבוץ. בשפת הגויים ובנימה המאפיינת אותם, הוא קרא: "בצלים! בצלים למכירה!"

המוני חסידים הגיעו מכל עבר. כולם רצו לקנות בצלים לכבוד שבת קודש. הם התקבצו סביב מוכר הבצלים וניסו לשאת ולתת אתו, אך הוא סירב להוריד מן המחיר שנקב. ואז לפתע פתאום, הכריז כי הוא מפסיק למכור באותו יום. לא עוד בצלים למכירה!

החסידים התחננו בפניו. "אך עדיין עלינו להביא כמה בצלים לרבי! הוא איש דגול וקדוש. אם רק תרשה לנו לקנות לו בצלים, יבואו עליך שפע ברכות".

"אם הוא מיוחד כפי שאתם אומרים, אמכור לו", אמר האיכר, "אך רק אם אוכל למכור לו ישירות, פנים אל פנים".

החסידים היו מזועזעים. כיצד יוכלו להביא בפני הרבי טיפוס גס שכזה? לאחר כמה רגעי בלבול ומבוכה, הבינו שאין להם ברירה. משלחת מיוחדת הובילה את האיכר העמוס בצלים אל ביתו של הרבי.

כשהגיעו, היה החוזה עסוק בצחצוח גביע הקידוש המיוחדת שלו כפי שעשה בכל יום שישי לפני השבת. היה זה גביע מיוחד במינו, עשוי זהב טהור, בעל גילופים עדינים ומסובכים המראים אתרים מפורסמים בארץ הקודש, כמו הכותל המערבי, מגדל דויד והר הזיתים.

שמועות רבות סבבו את כוס הקידוש ואת תולדותיה. אמרו שהחוזה ירש אותה מאחד מגדולי החסידות של הדור הקודם, וכל מי שזכה לברך על תכולתה ולשתות ממנה ראה ברכה רבה בחייו. אלא שלא קל היה לזכות בחסד זה. החוזה לא הרשה לאף אחד אחר להשתמש בה או אף לגעת בה. כל השבוע כולו עמדה הכוס בארון נעול עד יום שישי, ואז נהג לצחצחה עד שהבריקה ונצצה על מפת השבת הלבנה.

כשהביאו החסידים את הגוי עם שק הבצלים שלו, הבין הצדיק מיד את הסיבה לכך. "כמה אתה רוצה בעד הבצלים שלך?" שאל את האיכר.

"רק רגע, לא כל כך מהר", השיב האיכר בגסות והרים ידו כאילו רצה לדחות את הצעתו של הרבי. "אני קופא מקור. אני זקוק למשקה הגון כדי לחממני".

היה ברור שלא חשב על כוס תה דווקא. החוזה הורה למשרתו לתת לאיש כוס ויסקי, ובמהרה הונחה לפני האיכר כוס ויסקי גדושה עד שפתה.

"זה הכל?" קרא האיכר כנעלב. "רק הכוס הקטנה הזו?"

"תנו לו את כל הבקבוק והניחו לו לעשות כחפצו", אמר הרב והפנה את גבו.

כעת נראה מוכר הבצלים כמי שנעלב עלבון עמוק. "מה! אתה חושב שאני שתיין?" צעד בכעס. "אני אראה לך! אני אלך הביתה ולא אמכור לך כלום!" הוא קשר את השק והיטיב את מעילו כאילו עמד לעזוב.

החסידים מיהרו לנסות להרגיעו כשהם ממלמלים בדאגה מילות פיוס. לבסוף נרגע וחייך. "אני אגיד לכם מה", הוא אמר, בהצביעו על גביע הזהב הנוצץ שעל השולחן. "אמכור לך את הבצלים שלי אך ורק אם תמלא את הגביע הזה בוויסקי ותיתן לי לשתות ממנו".

החסידים נסוגו לאחור, המומים. איש לא העז לשתות מגביע הקידוש הזה מלבד החוזה עצמו. האם איכר ערל ושתוי זה ישתה את הטיפה המרה שלו מתוך הגביע המקודש? הם הציעו לו כוסות וספלים אחרים, גדולים יותר, לחוד או ביחד, אך הוא התעקש. "כמו שאמרתי לכם, רק מן הגביע הזה. אחרת אלך הביתה".

הם ניסו שוב להניאו מכך, אך כלום לא עזר. הוא פשוט סירב. בידיים רועדות ובלב כבד מילא החוזה בעצמו את הגביע היקר בוויסקי הגס ובמשיכת כתפיים נואשת נתן אותו בידי האיכר. זה הרימו בידו הימנית, צמצם את עיניו ובריכוז וכוונה גדולים קרא, "ברוך אתה.... שהכל נהיה בדברו".

כולם – הדיבר נעתק מפיהם. רק החוזה, אחרי שנעץ מבטו לרגע באיש, קלט מה התרחש. חיוך רחב התפשט על פניו. "לחיים, רבי נפתלי! אתה כל כך פיקח, מן הסתם ראוי אתה לשתות מגביע זה. לחיים!"

הערות ביוגרפיות:

הרב יעקב יצחק הורוביץ (1745 – 1815), הידוע בכינויו "החוזה מלובלין", היה ממשיכו של הרבי אלימלך מליזנסק (1717 – 1787) ואחד האישים החשובים בהפצת התנועה החסידית בכל רחבי פולין.

תלמידו, הרב נפתלי מרופשיץ (שנולד ממש ביום פטירתו של הבעש"ט – ו' בסיוון 1760 – ונפטר ב-1827), היה לרבם של אלפי חסידים. הוא הצטיין בחוש הומור ובחריפות שכל ויצא לו מוניטין על משליו המבריקים והמפולפלים.