הסיפור הבא אירע בשנת 1935 בברית המועצות בעת בה הדיכוי הסובייטי היה בעיצומו, ואנשי הק.ג.ב. עקבו אחר כל פעילות יהודית שהוגדרה כ"פעילות נגד השלטונות."

באחד הלילות, בשעה 11, נשמעה נקישה על דלת ביתו של רבי לוי יצחק שניאורסאהן, רב העיר דנייפרופטרובסק. אל הבית נכנסה אישה מבוגרת, כשהיא מסתכלת לכל עבר לוודא שאין איש בבית מלבד הרב ומשפחתו.

"רבי" היא לחשה באזניו, "אני באה כעת מעיר רחוקה שאינני יכולה לנקוב בשמה. בעוד שעה, בחצות הלילה, יבואו לכאן בתי וחתני. שניהם מכהנים בתפקיד ממשלתי בכיר ובואם לכאן כרוך בסכנה מרובה. רק לאחר בקשות ותחנונים מצדי הבטיחו לי לבקר אצל רב יהודי שיסדר להם חופה וקידושין כדת וכדין. אך הם התנו עמי שהחופה תתקיים אך ורק בביתך, אדוני הרב, ולא אצל שום רב אחר. לשם כך הקדמתי בוא כדי שתוכל להתכונן לקראת בואם."

בדיוק בחצות הלילה הגיעו השנים לבית הרב. הם הועברו מיד לחדר צדדי כדי להסתירם מעין רואים.

הרב התחיל בהכנות לחופה. ראשית, יש להשיג מנין יהודים. השעה כבר אחרי חצות, הרחוב שומם וריק ונפש חיה לא נראית בו. רבונו של עולם, מאין ניתן להשיג בשעה כזו עוד שמונה יהודים למנין?!

את החופה יש להעמיד הלילה בכל מחיר. כל דחיה לא באה בחשבון. יש להשיג שמונה יהודים כשרים, כלומר, אנשים שאפשר לסמוך עליהם אשר ישמרו סוד ולא יספרו לאיש מכל אשר ראו. אחרת, חייו של הרב, של הזוג הצעיר ושל שאר הנוכחים בסכנה.

לא עברה מחצית השעה ובחדר כבר היו תשעה יהודים. רק אחד חסר, עשירי למנין...

מה עשה הרב?

באותו בנין בו הוא התגורר, הוטל מטעם השלטונות על אחד הדיירים, צעיר יהודי, לשמש כיו"ר ועד הבית. עליו היה לבדוק ולתור היטב אחר תנועות חריגות בבית הרב ולוודא כי לא נערכים בבית טכסים דתיים כלשהם.

שלח, אפוא, הרב אחר איש זה כדי שישלים לו את המנין!

כאשר הגיע לבית הרב, הסביר לו כי הוא רוצה לצרפו כעשירי למנין בכדי שיוכל לסדר קידושין לזוג יהודי צעיר אשר בא הערב בברית הנישואין.

"א נ י ? !" – קפץ הלה כנשוך נחש.

"כן, אתה!" היתה תשובת הרב.

הוא ניגש במהירות אל החלונות, סגר את התריסים, התיישב בשקט על מקומו וציפה בדריכות לבאות.

הרבנית הביאה מפה גדולה אשר דומה היתה לפרוכת של חופה, וארבעה מבין הנוכחים החזיקו בארבע פינותיה, משל היו עמודים חיים...

כאשר גמרו לכתוב את הכתובה קראו לחתן ולכלה ממחבואם אשר בחדר השני. פני הכלה היו מכוסים וגם החתן השתדל לכסות את פניו שלא יכירוהו.

החופה התחילה. נרות לא הודלקו בגלל פחדם של החתן והכלה. הרב סידר את הקידושין, בירך את שבעת הברכות, החתן קידש בטבעת ובאמירת "הרי את מקודשת לי", שבעת ההקפות נערכו מסביב לחתן כנהוג, והכל נגמר בשעה טובה ומוצלחת.

השעה אחת ושלושים. החתן והכלה מיהרו להסתלק מהמקום כל עוד נפשם בם ואתם כל שאר המשתתפים – מלבד שנים. היו אלה אשר ברשותם כרטיסי המפלגה הקומוניסטית. הם הוציאו את הכרטיסים מהכיס, ניגשו אל הרב ואמרו לו בהתרגשות:

"כעת הננו, רבי, במחיצתך ואיננו רוצים להיפרד ממך. כל זה" – הם מצביעים על הכרטיסים שבידיהם – "אינם שווים בעינינו מאומה בעת שהננו יחד אתך, אדוני הרב!"