רבי שמואל שטראשון, מחבר ספר פרשנות התלמוד הידוע, "הגהות הרש"ש", זכה להוקרה רבה לא רק בשל הידע הרב שלו בתורה, אלא גם הודות למסירותו לקהילה היהודית. בין פעילויותיו הציבוריות הרבות ניהל קרן להלוואות ללא ריבית (גמ"ח) לאנשי ווילנא.

רבי שמואל נזהר מאוד בניהול חשבונות הקרן. הוא דאג לכך שאנשים יחזירו את ההלוואות שקיבלו במועד שנקבע להם, אחרת לא יישאר כסף להלוות לאנשים אחרים. הוא נהג לרשום בקפידה בספריו כל פעולה שנעשתה בקרן.

פעם לווה יהודי אחד מפשוטי העם מאה רובלים לארבעה חודשים, והבטיח להחזירם במועד. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום המיועד, הלך לביתו של רבי שמואל, אך נאמר לו שהרבי נמצא בבית המדרש. האיש הלך לשם ומצא את רבי שמואל שקוע עמוק בסוגייה מסובכת בתלמוד. האיש שם לפניו את הכסף. רבי שמואל הרים עיניו, הנהן בראשו ושב חזרה ללימודיו. כיוון שהיה בטוח שהרבי אישר בכך שקיבל את הכסף, הלך האיש לדרכו.

אך רבי שמואל רק הנהן באורח אוטומטי, שכן במחשבתו היה שקוע ומרוכז לחלוטין בלימודיו. הוא קרא בגמרא במשך זמן רב ועלעל בדפים חזור ועלעל. כשסיים סגר את הספר והניחו חזרה על המדף, ולא ידע כלל כי שטרות הכסף נותרו חבויים בין דפי הספר.

בכל שבוע נהג רבי שמואל לעבור על ספרי החשבונות כדי לראות אלו הלוואות שולמו ואלו היה עליו לגבות. כשהגיע לשמו של אותו יהודי, הבחין כי ההלוואה עדיין עומדת לפירעון. הא הזמינו אליו וביקש שישלם לו את מאה הרובלים.

"אבל כבר שילמתי לך!"

"לא שילמת. כתוב כאן שאתה עדיין חייב את הכסף".

"שמתי את הכסף על השולחן בדיוק מולך!" התעקש האיש.

רבי שמואל לא זכר. הוא המשיך לתבוע את תשלום ההלוואה ואילו האיש הוסיף להתעקש שכבר שילם וסירב לשלם בשנית. לבסוף תבע אותו רבי שמואל בפני בית הדין הרבני.

כשפשטה השמועה על המקרה בין יהודי ווילנא, הוכפש שמו של האיש ברבים. כיצד העז להתעקש בפני התלמיד החכם הדגול? למעשה, הוא הרי קורא לו שקרן!

השימוע נערך בבית הדין. שמעו את שני הצדדים ודבריו של החכם היטו את כף המאזניים לטובתו. השופטים דחו את החלטתם לתאריך מאוחר יותר, בתקווה שהאיש יודה כי לא שילם את חובו.

האיש האומלל לא זכה לכל אוהדים בכל רחבי ווילנא. יצא לו שם של גנב ושל אוויל קשה עורף. שמו הטוב נהרס. אנשים חדלו לדבר אליו. בנו לא יכול היה לשאת את החרפה ועזב את ווילנא לצמיתות. לבסוף אף פוטר האיש מעבודתו, ועדיין המשיך לטעון כי החזיר את חובו.

חלף זמן, ורבי שמואל היה צריך לעיין בפרק מסוים בגמרא. הוא הוריד את הכרך מן המדף, פתח אותו וגילה בתוכו מאה רובלים. לרגע התבלבל ותהה כיצד יתכן שסכום כה גדול נמצא בטעות בין דפי הספר. לפתע פתאום נזכר בכל העניין. הרי היה זה הכסף האבוד שאותו נתבע התעקש ששילם כבר בעד חובו!

רבי שמואל הרגיש איום ונורא. הוא פגע ביהודי והאשים אותו אשמה כוזבת! מזועזע עד עמקי נשמתו, זימן מהר את האיש אליו ואמר לו, "כיצד אוכל לתקן את הצער והסבל שגרמתי לך? אני מוכן להתוודות בפומבי כדי להשיב לך את שמך הטוב. מה עוד אוכל לעשות כדי לפצותך על סבלך?!"

האיש עמד לפני הרבי. פניו היו כחושים וחרושי קמטים עקב הסבל הרב שעבר. הוא אמר בעצב, "שמי הטוב כבר נהרס. אפילו אם תכריז על חפותי, אנשים לא ישכחו שפעם הואשמתי בדבר נורא שכזה. הם אפילו עשויים לחשוב שריחמת עליי ולכן הסרת את האשמה מעליי. הם ימשיכו לראות בי שקרן וגנב. לא, אפילו וידוי פומבי לא יעזור לי עכשיו. חוץ מזה, הדבר לא ישיב לי את בני. הוא עזב את ווילנא מרוב בושה".

רבי שמואל הרהר שעה ארוכה. כיצד יוכל לעזור לאיש השבור העומד לפניו, אותו איש שהוא עצמו הרס את המוניטין שלו? לפתע פתאום הבריק במוחו רעיון. "אמור לבנך לשוב לווילנא, ואני אקח אותו כבעל לבתי! אין ספק שזה ישיב לך את שמך הטוב!"

האיש היה המום. מעולם לא חלם על דבר נפלא כל כך. שבנו יתחתן עם בתו של הרב המהולל?

האירוסין נערכו כמה ימים לאחר מכן. באירוע השתתפו מיטב אנשי החברה הווילנאית. אנשים לא יכלו לחדול מלדבר על המפנה המדהים שחל. "ודאי היה הדבר מן השמיים, שבנו של האיש הפשוט הזה יתחתן עם בתו של הרבי הדגול. הרי הדבר התרחש רק דרך הטעות שקרתה עם ההלוואה. כמה נפלאות הן דרכי האלוקים!"